פוסט כל כך חשוב מאת ד"ר יפה שיר רז המופלאה(ממליצה לכולם לעקוב אחריה):
"ברומן הבלשי המפורסם "שם הוורד" של אומברטו אקו, מצליח וויליאם מבאסקרוויל, נזיר פרנציסקני מבריק, לפענח את התעלומה מאחורי סדרת מקרי רצח מסתוריים שמתרחשת במנזר המרוחק בצפון איטליה שאליו הוא נשלח על ידי קיסר האימפריה הרומית בשליחות פוליטית. פתרון התעלומה עובר דרך חשיפת הספרייה הסודית הנסתרת במנזר, שאוצרת בתוכה את הידע שהכנסייה הנוצרית ראתה בעצמה כבעלים וכמפרשת הלגיטימית היחידה שלו, ובפרט – ספר הצחוק. חורחה, הספרן העיוור, הסתיר בקנאות את הספר ה"חתרני" הזה, המחצית השנייה האבודה של היצירה 'הפואטיקה' של אריסטו הדנה בסגולות הצחוק, ומשח את דפיו ברעל, מפני שהבין היטב את כוחו של הצחוק, המשחרר מפחד ומאפשר ביקורתיות ובדיקה מחדש של מידע. הפחד שלו מפני חשיפת מקורות הידע לבני האדם היה כה גדול, עד כי בסופו של דבר, כשסודו נחשף, הוא מתאבד בעצמו על ידי בליעת דפי הספר ומצית את הספרייה כולה באש, שמכלה גם את המנזר.
מעבר למאבקי השליטה בין המסדרים המנזריים באיטליה המפוררת של אותה תקופה, ראשית המאה ה-14, הספר של אקו הוא בעיניי בעיקר אזהרה מפני הסכנה הטמונה בדוגמטיות, במניעת גישה של בני האדם לידע ובצנזורה שלו. הוא מלמד מדוע האנושות נעצרה במשך כאלף שנה ושקעה אל תוך החשכה.
למרבה הצער, בשנים האחרונות נדמה לי יותר ויותר שכמה שהתקדמנו במדע ובטכנולוגיה, כך אנחנו צועדים, בהתמדה ובביטחה, בחזרה אל עבר אפלת ימי הביניים מבחינת הגישה לידע. במקום לקרב את הציבור הרחב למדע ולעשות הכל כדי לאפשר לו גישה למידע המחקרי שנצבר, וכלים שיעזרו להבין אותם, דומה שאנחנו עושים הכל כדי להרחיק אותו מהם, ולאפשר לו גישה רק למידע הנשלט, שכמו אז גם היום, ישנם בעלי כוח שרואים את עצמם כבעלים וכמפרשים הלגיטימיים היחידים שלו.
זו בעיניי התמצית של אחת הבעיות החמורות ביותר כיום, בעיה שאני אישית נתקלת בה יום יום. אז מה עושים, שואלים אותי כל כך הרבה אנשים, ובפרט הורים צעירים? גם (ואולי דווקא) כשהם מבינים את היקף הבעיות והמניפולציות במחקרים מדעיים, ובעיקר במחקרים על מחלות ותרופות – "איך אני כאמא, ללא השכלה מדעית או רפואית, אמורה לדעת מה לעשות?", שאלה אותי אם צעירה לא מזמן. "אין לי גישה או ידע איך לקרוא מחקרים ומידע רפואי. איך אדע מה נכון ומה לא נכון?".
וזה נכון. ומתסכל כל כך. ברוב המקרים אני עונה להורים הצעירים האלה שאין ברירה, הם חייבים להפוך ליותר אוריינים ולחפש אקטיבית מקורות מידע מהימנים, ומתחננת בפניהם להשתדל ולעשות כל מאמץ גם אם זה נראה קשה, משום שבעולם שבו המדע הולך ונכבש על ידי אינטרסים כלכליים כה עצומים שאפילו ממשלות אינן יכולות לעמוד בפניהם, הם לא יכולים להרשות לעצמם להעביר במיקור חוץ ובאופן עיוור לאחרים את האחריות לבריאות של ילדיהם. אבל גם עם ההכוונה והטיפים הכי טובים, זה קל יותר להגיד מאשר לעשות.
וזו הסיבה שהספר החדש הזה של ד"ר Yaakov Ophir, "הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה", הוא בעיניי חשוב כל כך. חברי הטוב והיקר יעקב, אני אומר כבר עכשיו למען הגילוי הנאות (למי שעדיין לא יודע (:), וגם עמיתי (שותפי לפשע, כמו שהוא עצמו מתאר את העבודה המשותפת שלנו) לכמה מחקרים, שאחד מהם (גם למען הגילוי הנאות) מתואר בהרחבה בספר.
הוא לא חשוב – הוא קריטי.
ד"ר אופיר, שהוא פסיכולוג קליני, חוקר ומרצה (חבר סגל בכיר בחוג לחינוך באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במרכז לבינה מלאכותית בהשראת האדם באוניברסיטת קיימברידג'), הוא כבר כמה שנים אחד מהקולות החשובים בעולם של חוקרים בתחום הפרעת הקשב והתרופות שמבקרים את מה שמכונה "הקונצנזוס המדעי" על הפרעת הקשב. גם אם הקולות האלה עדיין במיעוט – הם הולכים ומתרבים, וכוללים שמות מובילים בתחום הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והנוירולוגיה, בהם אפילו שני ה-מומחים בהא הידיעה שנחשבים ל"אבות" של הפרעת הקשב, הפסיכיאטר ד"ר ליאון אייזנברג והפסיכולוג קית' קונורס, ועוד רבים אחרים מלב הקהילה המדעית והרפואית. למעשה, הקולות הביקורתיים וכמות הרופאים המפקפקים בתקפות האבחנה של ADHD והטוענים שבדיוק כמו את ההומוסקסואליות, יש להסירה ממדריך האבחונים הפסיכיאטריים, התרבו בשנים האחרונות עד כדי כך שלתחושתי בעוד כמה שנים (אני אופטימית נצחית) התרופות להפרעת קשב יהפכו לאופיואידים החדשים, וסדרת נטפליקס שתופק אז - שאולי תיקרא "אימפריה של קשב", תצביע על הדרך שבה נרקם הנרטיב הזה, האגדה המודרנית של ADHD.
אז ד"ר אופיר הוא בהחלט לא הקול הביקורתי היחיד, וגם לא היחיד שכתב ספר ביקורתי בתחום, אבל הספר שלו הוא באמת פשוט יצירת מופת ייחודית.