כותב Ran Kalif:
אהובים,
האם חשבתם פעם שהחיים שלנו הם תוצר של מכון העתקות, ״רובוטניה בעמ״ מקבוצת אמא אוטומטיקה אחזקות ושות?
אתה יצרת מציאות חייך, על מליוני הפרטים המרכיבים אותה, מהיום שנולדת, מהרגע שיצאת מרחם אמך התחלת ליצור מציאות ככה כלאחר יד.
רק שזו לא היד שלך…
המציאות הזו בגדול לא הייתה יותר מאשר תכנות על-גנטי חברתי ולא תמיד חברותי, היוצר גם מציאות ביולוגית, גופך וגוף ילדיך.
אחר כך הלכת (תכלס בוא נהיה פה כנים, שוגרת או הובלת, ״לבחירתך״) לבית הספר ושם עברת קורס מתקדם בתיכנות חברתי עמוק וממושך בידי שיעתוקים של חברת האחזקות הזו.
תוך שהפכת בלי משים למוצר שגרתי וצפוי של חיי תודעה חברתית, חיית חיי עדר ככה ראש רודף זנב במכון ההעתקות הנצחי והמנמנם ההוא שמזמזם לו חריקה קבועה ומהפנטת מוחות אי שם בדרום העיר מאז תחילת ההסטוריה.
בחיי התודעה החברתית אתה בשגורה עושה את מה שעמיתיך והמורים שלך עושים, פשוט על ידי חיקוי תת הכרתי שלהם, מעתיק ומדביק במרץ או בעייפות, תוך כדי שינה ובהקיץ.
יצרת (שיכפלת והועתקת) את המציאות שלך על ידי התכנות החברתי הזה, ותמיד היית אחראי למציאות הזו - החיים המתוכנתים שלך, בין אם היית מודע לכך או לא, זה לכאורה שייך לך אך מעולם לא בא ממך, מיום הולדתך.
עכשיו כבר הבנת, אתה חי ברובוטניה השגורה, מעריסה עד קבר.
אתה משתמש וצרכן אוטומטי שגור-מכור של המכונית בה אתה נוהג, הטלויזיה אהובתך, הטלפון האחרון שיצא, אוכל מוכן, רשתות וייפיי לסיסמאותיהן - אף אחד מאלו לא המצאת, לא בנית, לא יצרת.
אתה שומע בלופ את אותה מוסיקה, של אחרים. קורא (קצת) בספרים שכתבו אחרים. מקשיב (הרבה) לחדשות ששכתבו עבורך צללים.
כלום בעצם לא בא ממך.
עבדת בשבילם.
אתה צריך אותם ומקיים אותם באחת, ככה כתוב בתכנית וזה מה שאתה מכיר. ביצפר, צבא, טיול שחוק, אוניברסיטה, עבודה, משכנתא, עבודה, עוד עבודה, עוד ממנה, אולי איזו קריירה, כמה מחלות, איזו דרמה או שניים של קורבן ונקסט…דופדפת.
הבנת…
כל כך שגורה החשיבה שלך, שאתה לא מטיל בה אפילו ספק פצפון אחד, ואכן היא הוויה המתרחשת מול עיניך, מוחשית בכפות בידיך ללא מאמץ, תמיד ובכל יום.
רובוט הוא מוצר מוצלח ומועיל לתודעה החברתית, לזרוע השליטה שלה הנקראת מדינה ולבעלים שלה, ישות צללים שדאגה מזמן שלעולם לא תדע את שמה.
אפס חשיבה עצמאית. רובוט.
אם תעבור את כל חייך מבלי ליצור בכוונה תחילה מהמחשבה שלך, אז אתה מספר זהות מושבב ולא נחשב בקופסא הסגורה הזו בה גרים 'המתים המהלכים' מעריסה עד קבר. ככה.
הכל צפוי והרשות (למות) נתונה ושגורה…
אלו לא חיים, לפחות לא שלך. אלו הם חוקי הקופסא. היית כבר בכל הרחובות שלה, בכל פינה ובכל סמטא. אתה מכיר כבר הכל מקטן עד גדול.
אתה משועמם, הגעת לאופק יכולתך ליצור מציאות, אז אתה שוב מחפש ריגושים רוצה להרגיש את החיים, יוצר שוב את הדרמות המוכרות בתאריך אחר מול פרצוף אחר ברחוב אחר אך הסיפור אותו סיפור באותה קופסא.
שכפלת…
ומה אתה הולך לעשות בשארית חייך?
על מה אתה הולך לחלום לשארית חייך?
האם גם לרובוט יכול להימאס מהתוכנה שלו ? האם נותר בו נוירון אחד עם חשיבה עצמאית שמתמרד כנגד אמא אוטומטיקה ?
או נשאל את זה אחרת, האם יש לך את מה שצריך כדי לחיות מעבר ל״היגיון״ (לא) שלך?
האם אתה גדול מהמגבלות (לא) שלך, ומתי תפסיק להגן עליהן בחירוף נפש (זו שחטפו לך)?
עבור מי אתה עובד ומה אתה עמל לקיים ולתחזק ?
אתה עובד עבור תוכנה עם משוואה שבה אתה אפילו לא פקטור.
אם חשבת עד העצם על מה שאמרתי לך כעת, ובמקום להעביר ערוץ או לדפדף אותי כבר, שאלת את עצמך את זה בתוכך בשקט, אז שינינו ברגע זה את מהלך חייך ולו בשתי מעלות. שתיים.
רק שתי מעלות אתה אומר הא ?
שתי מעלות שינוי מסלול עתה, אני אומר, יביאו אותך בעוד שנה אל מחוץ לקופסא הזו, בנתיב שיגור אחר שלא הכרת, לארץ חדשה בה תוכל אתה לקבוע את המציאות - שלך.
ובארץ החדשה הזו הכל מרגיש שונה, חדש ולא צפוי. אילו אנשים יהיו בחייך אז?
אלו אשר הצליחו לצאת מהקופסא…ואילו אירועים יתרחשו ?
כאלו שלא הכרת במכון ההעתקות.
קוראים לזה לחיות חיים.
את החיים שלך.
❤️ רן
האמת יוצאת לאור ❤️
https://t.me/emet_laor