נמרוד חופר על טניס 🎾

שמעתי שבחודש נובמבר יש סיילים והפסקות אש. הפסקת אש אני לא יכול להציע - אבל סייל כן. לכן הורדתי את המחיר על "מלך הכוורת" למספר הנמוך ביותר אי פעם: 50 ש"ח. המשלוח בדואר ישראל גם זול במיוחד ועומד על עשרה שקלים. אגב, לחוששים, שלחתי כבר מאות ספרים בדואר רשום, וכולם ללא יוצא מן הכלל מצאו את דרכם לרוכשים בקלי קלות.

מי שמעוניין בכמות גדולים יותר של ספרים לקבוצות, לילדים מיישובי הצפון או מערב הנגב, באיסוף עצמי ובכל מני קומבינות כאלה ואחרות - צרו איתי קשר בפרטי, ונסדר את זה בקלי קלות ובמחיר זול.

ולגבי הספר עצמו, אאפשר לאחרים להעיד עליו.

קישור לרכישה - ממש כאן.

נ"ב - גם אוסטרליה היא בימינו מעצמת טניס, עם תשעה שחקנים בין 100 הראשונים. עם עלייתם של פופירין ותומפסון שהגיעו השנה לשיאים חדשים, אוסטרליה הפכה להיות פאקינג שיט אמיתי. עכשיו היא רק צריכה שחקן צמרת אמיתי (עם כל הכבוד לאלכס דה מינור).

איטליה זכתה אמש בגביע דייוויס בפעם השנייה ברציפות. הגמר מול הולנד המפתיעה היה המפגש הכי פשוט שלהם בשבוע הגמר, כשברטיני ניצח את ואן דה זנדסחולפ בשתי מערכות, וסינר ניצח את חריקספור בשתי מערכות גם הוא. כמה מחשבות על ההישג, ובכלל:

1. איטליה הפכה לספרד החדשה. אם בעבר הקרוב ספרד (ובמידה פחותה יותר, צרפת) הייתה אימפריית הטניס המאיימת ביותר, איטליה החליפה אותה במידה רבה.

יצא לי כבר לכתוב על "ארבע הגדולות", ארבע המדינות ששולטות בטניס בעשור האחרון: איטליה, ספרד, צרפת וארה"ב. המספרים של ארבעתן עדיין מטמטמים: לאיטליה יש תשעה שחקנים במאייה הראשונה, מתוכם שישה ב-50 הראשונים. לארה"ב, אימפרייה של ממש, יש תשעה שחקנים במאייה הראשונה גם כן, אבל שמונה (!) מתוכם בין 50 הראשונים - כמעט כל שחקן חמישי בצמרת הוא אמריקאי. לצרפת יש הכי הרבה שחקנים במאייה הראשונה - 13 - אבל רק שלושה מתוכם בין 50 הראשונים. ספרד הדרדרה משמעותית, וכיום יש לה רק שישה טניסאים במאייה הראשונה, ורק אלקרז ופדרו מרטינז בין 50 הראשונים.

(הערת אגב 1, גם רוסיה חזקה מאוד למרות שאינה משתתפת בתחרויות בינלאומיות, אולם החוזק שלה נשען כבר שנים על אותם שלושה טניסאים, בעוד שהעומק האיטלקי-צרפתי-אמריקאי הוא בלתי נתפס, עמוק לתוך המאייה השנייה בדירוג העולמי ומעבר לכך).

(הערת אגב 2, איטליה זכתה גם בגביע בילי ג'ין קינג השבוע, המקביל של גביע דייוויס, אלא שבמקרה של נבחרת הנשים האיטלקית מדובר קצת יותר במזל: שתי האימפריות המאיימות של סבב הנשים, ארה"ב וצ'כיה, הפסידו מוקדם מסיבות שונות, רוסיה החזקה מאוד לא יכולה להשתתף, וההצלחה של איטליה בהובלה ג'סמין פאוליני לא מסמנת את הפיכתה של איטליה למעצמת טניס בסבב הנשים)

אלא שההבדל בין איטליה לצרפת וארה"ב הוא ברור: יאניק סינר.

2. סינר חתם את עונת 2024 עם רקורד מאוד מרשים של 73 נצחונות מול שישה הפסדים בלבד. הוא לקח לפחות מערכה אחת בכל משחק ששיחק בו העונה (מצטרף לפדרר וסרינה, שני היחידים שסיימו עונה בלי להפסיד אפילו פעם אחת בשתי מערכות). בין היתר זכה בשתי תארי גראנד סלאם, שלושה תארי מאסטרס, אליפות סוף העונה וגביע דייוויס.

כפי שכתבתי לפני שבוע, נדמה לי שלמרות שלכל אחד מארבעת הגדולים היו עונות מרשימות יותר, העונה של סינר היא עדיין מאוד מאוד מרשימה. למעשה, נדמה לי שזו העונה המרשימה ביותר של טניסאי ששמו אינו ג'וקוביץ'-נדאל-פדרר-מארי מאז שנות ה-80, אולי למעט 1994 של סמפראס. מה שמרשים כל כך אינו רק הישגי השיא, אלא העקביות.

מה שלמדנו על סינר השנה נשמע פשוט, בנאלי ובמידה מסוימת טאוטולוגי, אבל הוא אמת לאמיתה: יאניק סינר טוב מאוד בלנצח במשחקי טניס. זה ממש לא ברור מאליו. לאורך השנים ראינו שלל שחקנים מוכשרים, מלהיבים וטובים מאוד בטניס. אולם הכישרון לעשות את מה שנדרש כדי לנצח, שוב ושוב ושוב, במעמדים חשובים כמו גם בסיבובים ראשונים, מול יריבים בעלי סגנונות שונים, כשהגוף עייף או רענן, בכל רחבי העולם, וגם על משטחים שונים (אם כי כמעט כל ההישגים המשמעותיים של סינר השנה הושגו על משטחים קשים), הוא יכולת נדירה שבנדירות שבסופו של דבר מגדירה את השחקנים הגדולים באמת. סינר, מסתמן, הוא אחד מהם.

3. איזה כיף שמתאו ברטיני, שנראה שהופך להיות החואן מרטין דל פוטרו החדש, מרים גביע חשוב כזה. למרות שגם השנה סבל משלל פציעות, הוא הספיק לזכות גם בשלושה תארים בסבב ב-2024. אין הרבה שחקנים ששרדו פציעות חוזרות ונשנות וזכו להתייצב שוב כשחקנים בריאים ויציבים. נקווה שגורלו של ברטיני יהיה שונה - הנוכחות שלו טובה לסבב.

4. השבוע למדנו גם על החיבור המפתיע בין נובאק ג'וקוביץ' למאמן החדש שלו, אנדי מארי. על החיבור עצמו אין לי שום דבר חכם להגיד - מארי מעולם לא אימן, ואין לנו שום מושג איך תהיה הכימיה בין השניים ומה מארי יכול להוסיף לצוות של ג'וקוביץ'. מה שאנחנו כן לומדים הוא שג'וקוביץ' מנסה דברים חדשים כדי להמשיך ולהיות הישגי ב-2025, מה שמעיד על רמת המוטיבציה הגבוהה שלו. אליפות אוסטרליה נפתחת בעוד פחות מחודשיים, ומסתמן שיהיה כיף.

שמענו את שקשוק העצמות מהדהד מאותם כסאות חשופים בארתור אש. הם שיחקו נורא ואיום ברגעים החשובים, מעניקים זה לזה מתנות מתמיהות, משליכים אחד לאחר את המומנטום כאילו היה תפוח אדמה לוהט. שניהם רצו כל כך להיות האחד שפורץ סוף סוף ושובר את ההגמוניה, והרצון העז הזה כופף את קומתם, סחרר את ראשם, הקהה את חושיהם, ובסוף, זברב היה זה שנשבר קצת יותר תחת הלחץ, ותים היה לאלוף גראנד סלאם.

הזכייה ההיא באליפות ארה"ב לא הייתה סתם זכייה ראשונה בגראנד סלאם. היא הייתה התגשמות של חלום רב שנים, נקודת שיא רמה במסע הארוך של תים, אנחת רווחה עצומה שניתן היה לשמוע ברחבי העולם על כך שסוף סוף, סוף כל סוף, משא הציפיות התרומם מעל כתפיו.

הוא עשה את שלו.

תוך כמה חודשים הגיעו פציעות. בהתחלה פציעה בברך, ולקראת קיץ 2021 הגיעה פציעה בפרק כף היד, ממנה לא התאושש עד היום.

החל מהזכייה בארה"ב ב-2020 ועד היום, משך ארבע שנים תמימות שהיו אמורות להיות שיא הקריירה של תים - הוא חגג את יום הולדתו ה-31 לפני חודש - הוא ניצח בסך הכל ב-47 משחקים בסבב. לשם השוואה, הוא ניצח ביותר משחקים בסבב בכל אחת מהשנים 2016, 2017, 2018 ו-2019. למעשה, תוך כמה חודשים מהזכייה הגדולה ההיא, תים התנדף מהסבב, הפך למתקמבק נצחי, כזה שכולם מקווים שאו-טו-טו הוא חוזר להיות מישהו או משהו, והתקווה נכזבת שוב ושוב (ולפחות קיבלנו אחלה משחק ממנו בתל אביב על הדרך).

יכול מאוד להיות שמה שגמר את הקריירה שלו היה הפציעה בפרק כף היד. אולם אני עצמי משוכנע כמעט לגמרי שהסיבה האמיתית כלל אינה פיזית.

לרגעים קצרים, תים שיחק ברמה של הגדולים ביותר, כפי שאמר אז מדבדב. אולם הוא לא היה אחד מהם. לא רק כי חבט קצת יותר טעויות לא מחויבות, לא רק כי הכדורים שחבט הסתובבו שניים או שלושה סיבובים פחות לדקה, אלא כי היה אנושי מהם.

אין דבר אנושי יותר מלחלום על משהו שנים, לקוות לו חזק כל כך עד שמתעוררים בלילה וממש רואים אותו לנגד עיניך, לקום בבוקר עם אש בעיניים כדי להילחם על החלום, להזיע למענו, לקרוע את התחת, לכעוס על הקשיים, לשנוא אותם, ואז ללמוד לקבל אותם, ללמוד אותם, להתגבר עליהם, להפוך אותם ליתרונות והזדמנויות, ללמוד ולהתפתח, תמיד עם החלום לנגד עיניך, כל בוקר, כל ערב, ואז, כשכל העבודה הקשה מאחוריך, כל הזיעה והכאב והתקוות והאכזבות והזכרונות, והחלום התגשם - לעבור הלאה, ולהמשיך בחיים.

אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, היום בערב ישחק דומיניק תים בפעם האחרונה כשחקן מקצועי ויפרוש מסבב ה-ATP.

בשנה כזו בה מסתלקים מאיתנו אדמו"רים נפילים כנדאל ומארי, הפרישה של תים נדחקת שלא בצדק לשולי החדשות. אולם תים ראוי ליחס מיוחד. הוא לא סתם עוד שחקן.

את הקריירה של תים יש להבין על רקע תקופת עלייתו לצמרת. תים פרץ לחיינו כשניצח את סטאן ואוורינקה במדריד אי שם ב-2014 כנער-גבר מחוצ'קן למדי, ונדחק לצמרת שנתיים לאחר מכן, בשנה בה העפיל לשישה גמרים בסבב וניצח בין היתר את נדאל (על חימר) ופעמיים את פדרר (כולל על דשא). הפופולריות שלו נסקה גם בזכות פוסטים נחמדים שכתב בפייסבוק בהם סיכם את החוויות שלו מכל משחק וטורניר, אותם חתם ב-"באמוס", על משקל "ואמוס", בקטע לא לגמרי ברור אבל לגמרי חמוד.

בתקופה ההיא, באמצע העשור הקודם, הסבב היה אוליגופול, כאשר ארבעת גדולי הדור זוכים בכל דבר שזז וואוורינקה מפריע להם מעת לעת. לשם ההמחשה, מ-2011 עד 2016, שש שנים תמימות, ארבעה שחקנים זכו ב-50 מתוך 54 טורנירי מאסטרס שהתקיימו. אלה מספרים מטמטמים שאין להם אח ורע בתולדות הטניס.

ההישגים התקדימיים האלה של ארבעת הגדולים קרו, מן הסתם, מכיוון שהם טניסאים היסטוריים. אבל הם התאפשרו גם מכיוון שהדור שאמור היה לפרוץ אחריהם מיאן להגיע. ילידי תחילת שנות ה-90 היו כישלון.

מסתובב במרשתת סרטון נחמד ובו דומיניק תים אוכל ארוחת ערב עם אלכס דה מינור וקספר רוד (ילידי 1998 ו-1999), והשלושה משוחחים. רוד ודה מינור מתפארים בכך שלצדם צמחו המון טניסאים מצוינים מסבב הנוער. ואז הם שואלים את תים: תגיד, נגד מי בכלל שיחקת בג'וניורס? ותים משיב: דווקא היו שחקנים לא רעים, למשל קרבאייס עשה קריירה יפה.

רוברטו קרבאייס באיינה, אתם מבינים?

תים נאלץ לפלס לו דרך בארץ לא זרועה. היו לפניו שחקנים שניסו לאתגר את הדיקטטורים כמו ואוורינקה, צונגה, ברדיך, סודרלינג, פרר, דאווידנקו, דל פוטרו ואחרים. אבל כל אלה עלו וצמחו במקביל לגדולי הדור. הדינמיקה ביריבויות האלה הייתה שונה, והציפיות מתים היו אחרות. הוא תויג מהתחלה בתור "הדור הבא", "מי שיערער על ההגמוניה" וכד', תוך שמשא הציפיות של האוהדים שיבוא איזה משיח שיגוון את הסדר הקיים נופל כמעט אך ורק על כתפיו, מכיוון שלא קם אף שחקן אחר בגילו שעשה סימנים של איכות.

הציפיות נבעו גם מכך שתים היה שחקן מעולה, ומהנה מאוד לצפייה. מי שקרא את הביוגרפיה של דודי סלע (אף פעם לא מאוחר, אגב) כבר מכיר את הסיפור של גונתר ברזניק, מי שאימן את תים בשנותיו המעצבות וטען שתים הוא פסל השיש המפואר ביותר שיצר, גם כי עבד קשה כל כך וגם כי מלכתחילה היה עשוי מחומר בעל פוטנציאל משובח.

תים החל לממש את ההבטחה כשהעפיל לחצי הגמר באליפות צרפת, ואז עוד פעם, ואז לגמר, ואז לעוד גמר, ואז גמר באוסטרליה, חמש שנים רצופות בהן התקרב לכאורה לתואר הגראנד סלאם הנכסף אך נעצר שוב ושוב על ידי נדאל וג'וקוביץ', שנים בהן שיחק טניס מופלא בשלל משחקים שהפכו לקלאסיקות; מי לא זוכר את המשחקים מול נדאל בארה"ב ואוסטרליה, את הניצחונות הגדולים מול ג'וקוביץ' ופדרר באליפויות סוף העונה ובאינדיאן ולס, את ארבעת הנצחונות שלו מול נדאל על חימר (יותר מכל טניסאי אחר, מלבד ג'וקוביץ'), את המשחקים הצמודים מול מדבדב וזברב.

אולם הוא נעצר, שוב ושוב ושוב, על ידי אותם שחקנים, אותם נפילים בני אלים שתארי הגראנד סלאם היו רשומים על שמם בכוכבים, שהיו ככוח טבע שתים לא הצליח להשתוות לו ברגעים החשובים באמת. כשזברב ואז ציציפס ואז מדבדב עלו להם ואיימו להאפיל עליו, נראה היה שתים עשוי להיכנס לרשימה הארוכה של טניסאי ה-"כמעט", אלה שהיו כמעט מהטובים ביותר, כמעט זכו בתארי גראנד סלאם, כמעט רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה. אתם יודעים, טניסאים כמו תומאש ברדיך - מולטי מיליונר, שחקן עצום, מדהים, ניצח את כולם, שיחק בגמר וימבלדון, ושבעוד עשרים או שלושים שנים ההיסטוריה כמעט תשכח ממנו לגמרי, מצב עניינים בלתי צודק ובלתי נמנע גם יחד.

ואז הגיעה הקורונה. עולם הטניס שקט ודמם לו, הטניסאים נאספו אל בתיהם, נערות חבטו כדורים מגג לגג מעל רחובות הערים השוממים, וכעבור חודשים ארוכים נערכה אליפות ארה"ב שונה ומשונה, בלי קהל, באצטדיון ארתור אש עצום וריק בו חבטות הכדור הדהדו מהכסאות החשופים. נדאל לא השתתף בתחרות, וג'וקוביץ' הודח ממנה לאחר שחבט כדור תועה לעבר גרון של שופטת קו אומללה, וזהו, הדבר קרה - לראשונה בקריירה שלו, בין דומיניק תים לבין גביע גראנד סלאם לא עמדו לא נדאל ולא ג'וקוביץ'.

תים שיחק מול מדבדב בחצי הגמר שרבים ראו כ-"גמר האמיתי", וזה היה משחק מעולה, אינטנסיבי, ובו תים גבר על מדבדב בשלוש מערכות צמודות במיוחד, ובסופו מדבדב אמר שבעיניו תים הגיע לרמה של הגדולים ביותר, והטניס שלו כבר לא נופל מזה שלהם.

הגמר, לעומת זאת, היה קשה לצפייה. ידיהם של תים וזברב רעדו עד כדי כך שכמעט

אני רוצה להודות לרפאל נדאל שנתן לי התראה של חודש שלם כדי לחשוב מה אכתוב לרגל פרישתו מעולם הטניס. הדילמות ברורות: האם לדחוק הצידה את עצמי ואת רגשותיי כלפי נדאל, ולהתמקד רק בהישגיו ובהשפעה שלו על עולם הטניס? האם דווקא לחפור ברגשות הסוערים מאוד שהאיש הזה עורר בי, כמו השמחה האדירה שחשתי כל פעם שהפסיד בגראנד סלאם? ואולי אין זה ראוי, הרי אחרי מות (מטאפורי) קדושים אמור, והוא בכל זאת שימח מיליוני אוהבי טניס ואף החזיר בתשובה רבים והביאם אל חיק דת המחבט? נראה, נראה. בינתיים אצטרף למקהלה: תודה על הכל, רפא, על הטוב והרע. מעטים האנשים בעולם שגרמו לי להרגיש כפי שאתה עשית.

תודה למתן קובץ' על הפרשנות המפוקפקת לחדשות

מה שכן, יש לציין שזה היה ההימור הבאמת מרשים מבין התגובות שם:

בעקבות הזכייה של ג'רי שאנג בצ'נגדו, התואר הראשון בקריירה של הכוכב הצעיר הזה, נראה לי שאפשר לסכם ברמה דיי גבוהה של ודאות את רשימת ההימורים ל-2024 שפרסמתי בתחילת השנה (בתגובות לפוסט הזה). לדעתי הצלחתי לא רע. אני חייב להגיד שאני מאוד מאוד מבסוט מההימור על שאנג, שהתבסס אך ורק על משחק אחד שלו שראיתי במקרה בשנגחאי בשנה שעברה, ובו הוא הרשים אותי מאוד (למרות שהפסיד).

*למען הדיוק, שאנג יעפיל בדירוג מחר למקום ה-51, אבל עד סוף העונה הוא כמעט לא מגן על נקודות ולכן צפוי לעקוף כמה וכמה שחקנים שמדורגים מעליו

קראתי הבוקר על לכתו של ד"ר איאן פרומן, אחד מהאבות המייסדים של הטניס בישראל. לפני שלוש שנים הייתה לי הזכות לבקר אותו בביתו בזמן שראיינתי ואספתי מידע לקראת כתיבת הביוגרפיה של דודי סלע.

הוא שמח לארח אותי כדי לעשות דבר שהיה דיי ברור שחביב עליו מאוד: לדבר על טניס. דיי מהר במהלך הפגישה הבנתי שלא יהיה לו המון לחדש לי על דודי עצמו, והשיחה גלשה לטניס בכלל - להיסטוריית הענף בישראל, לתפקיד הקריטי שהיה לאיאן בעיצובו, לסבב העולמי, ולשלל החלומות שהוא עדיין רוצה לממש. בין היתר, אני זוכר שהוא פירט היכן בדיוק ברמת השרון יקומו מתקנים שיאפשרו להפוך את מרכז הטניס למרכז בינלאומי שיפתח את הטניסאים הישראלים, הירדנים והמצרים ביחד, בפרויקט שיעצב לא רק את דור העתיד של הטניס הישראלי אלא גם יתרום לאחווה אזורית. כמה פעמים בשיחה הוא נאנח ואמר "אח, נמרוד, יש עוד כל כך הרבה לעשות!"

הוא הראה לי את אוסף המחבטים הישנים שלו (בתמונה), חלקם מהמאה ה-19, ואת אוסף ספרי הטניס שלו. קיוויתי מעט שהוא יעניק לי כמה מהם במתנה. בסוף הוא השאיל לי ספר זכרונות שהוא עצמו כתב - נדמה לי שקרא לו The Fun in Fundraising - ובו סיפר על כל השתלשלות העניינים בשנים בהן הקים יחד עם שותפיו את מרכזי הטניס הישראליים.

זה היה המפגש הזכור לי ביותר מכל עשרות הראיונות שקיימתי בתקופה ההיא. יצאתי ממנו עם אנרגיה וחדוות עשייה של ממש. אם איאן פרומן בן ה-84 יושב בביתו ומפנטז על כל מה שהוא עוד יכול לעשות במקום לנוח על זרי הדפנה, מי אני שאשב בבית בלי לעשות.

בעקבות המפגש והקריאה בספר הזכרונות, הוספתי לביוגרפיה של דודי פרק על הקמת מרכזי הטניס. בסופו של דבר הוא ירד בעריכה כדי שהספר יתמקד בדודי ולא יתפזר. אני מצרף כאן את טיוטת הפרק הגנוז במלואה, לזכרו של ד"ר איאן פרומן, אדם נדיר באמת שכל אוהד טניס בישראל חב לו חוב של ממש.

---

השידוך בין עולם הטניס למדינת ישראל אינו מובן מאליו. טניס לא נחשב לספורט עממי במיוחד, ודבקה בו תדמית אריסטוקרטית. התדמית הזאת אינה בלתי מוצדקת. שורשיו של המשחק באחוזות פאר של אצילי אנגליה וצרפת. מעצמות הטניס הגדולות בעולם הן, היסטורית, מדינות מערביות עשירות, שברובן מדברים אנגלית: ארה"ב, אוסטרליה, אנגליה וצרפת, בהן מתקיימים גם ארבעת טורנירי הגראנד סלאם. מי שלא יודע כמעט דבר על עולם הטניס מכיר בדרך כלל פרטים מתוך עולם הדימויים החזותי שלו: שבווימבלדון הטניסאים והטניסאיות לובשים לבן או שנשים משחקות טניס בחצאיות נאות ומחמיאות ואולי עונדות צמיד טניס. בנוסף, טניס הוא ספורט אינדיבידואלי במידה קיצונית. אין בו (כמעט) קבוצות, עזרה על המגרש ממאמן או עמית או אפילו קבוצה גדולה של יריבים שמקיפים את הספורטאי כמו במירוצים מסוגים שונים. על המגרש מתחרים שני אנשים בודדים, מופרדים מחבריהם, משפחתם והצוות שלהם בחומות של חוקים, שופטים וקהל נלהב שלרוב אינו אמפתי. אפילו היריב נמצא מצדה השני של רשת ארוכה. ישראל היא מדינת ה-"אחי" והקולקטיב. קרבות גלדיאטורים אינם חלק מהתרבות המקומית.

כיום טניס הוא בין חמשת ענפי הספורט המובילים בארץ לכל הפחות, הצלחה מסעירה במיוחד בהתחשב בתנאי הפתיחה הלא נוחים. את שורשי ההצלחה אפשר לייחס לכמה גורמים. למשל, אפשר להחמיא לשמש הישראלית. בעוד שטניסאים אירופאים נאלצים לחפש מחסה מגשם, שלג וקור במהלך חלקים נכבדים בשנה, בישראל אפשר לשחק טניס לאורך השנה כולה בתנאי שמורחים קרם הגנה ומצטיידים בבקבוק מים. בנוסף, למרות התדמית היוקרתית של הענף, הוא אינו דורש תשתיות מפוארות או מתוחכמות: לא שטחים רחבי ידיים שנדרשים לגולף, לא מסלולים ריקים, ארוכים ומפותלים עבור מרוצי אופניים או מכוניות, לא אולמות התעמלות רחבי ידיים ומלאי מזרונים ומכשירים, ולא שלג שיורד בחורפים קפואים וארוכים. מגרשי טניס יכולים להפוך גם למגרשי כדורסל או כדורגל (השמועה אומרת שטניס הוא הספורט השני הכי פופולרי אחרי סטנגה במגרשי טניס מסוימים), והקמתם זולה ופשוטה יחסית.

בנוסף לכל הסיבות האלה, ישנה גם סיבה היסטורית: הטניס בישראל התפתח בגלל שהיו אנשים שדאגו לכך וחשבו שנכון להפריח את שממת הספורט הישראלית דווקא באמצעות מחבטים וכדורים קטנים וצהובים. על מנת שהטניס יצליח נדרשו מגרשים, ציוד ומאמנים, וזאת הביאו לארץ מייסדי מרכז הטניס, ובראשם רופא שיניים יליד בדרום אפריקה בשם איאן פרומן, באמצעות תרומות פילנתרופיות.

פרומן נולד בדרום אפריקה ועלה לארץ לאחר שהתאהב בה במהלך משחקי המכביה בהם השתתף. הוא היה טניסאי מצטיין. בין היתר העפיל לסיבוב השלישי בווימבלדון כשייצג את דרום אפריקה, ולאחר מכן ייצג את נבחרת ישראל בגביע דייוויס כשחקן ומאמן. מגרשי הטניס עליהם התאמנה הנבחרת היוו עבורו מקור השראה; הם היו נוראיים.

בשנים בהן אגודות הספורט שלטו בישראל, שחקנים שהשתייכו ל-"מכבי" ול-"הפועל" התאמנו בנפרד, אפילו שהיו חברים כולם בנבחרת ישראל. שחקני

".

התותים עדיין לא בשלו על השיחים בעת שנפתח המשא ומתן עם החקלאי בעל השדה כדי לקנות ממנו את הזכות להשתמש בקרקע.

"כמה אתה מרוויח עליהם?", נשאל החקלאי.

"אחרי שיבשילו ואקטוף אותם, משהו כמו עשרת אלפים לירות," הוא ענה.

"ניתן לך עשרת אלפים לירות עכשיו, ונקנה את התותים כמו שהם".

"אבל הם לא בשלים!", השתומם החקלאי.

"זה בסדר, אנחנו אוהבים אותם ככה".

לאחר ששדה התותים נמחק, נתקלו היזמים בשלל קשיים נוספים במהלך הבנייה ואחריה. מע"צ, למשל, לא הסכימו בשום פנים ואופן לאפשר בנייה של כביש גישה לאתר הבנייה מאחד מהכבישים הראשיים, ולכן הפועלים נאלצו להעביר את כל חומרי הגלם והציוד דרך שדות רמת השרון. לאחר טקס ההשקה התברר שהביקוש לאימוני טניס עצום ואין מספיק מאמנים, מגרשים וכדורים כדי להכיל ולספק את כל הילדים שצבאו על גדרות המרכז. את הילדים שהגיעו למרכז בחנו כדי להבין מה רמת הספורטיביות שלהם, ואת הטובים חילקו לקבוצות גדולות בנות 12 ילדים כדי שיוכלו להתאמן במקביל על המגרשים המעטים. ילדים רבים לא התקבלו לחוגים, והביאו מבול של הורים זועמים על ראשי ההנהלה. במקביל, מרכז הטניס התחיל לייבא כדורים משומשים מארה"ב, שם נאספו על ידי יהודים מקומיים בארגזים שהוצבו במרכזי הטניס. רכבת אווירית שהופעלה על ידי מתנדבים ועובדים של מרכז הטניס הביאה אלפי כדורים משומשים לישראל בכל שנה. בשיא הפעילות, כ-20,000 כדורי טניס משומשים יובאו כל שנה מארה"ב לישראל.

שנה לאחר הקמת המרכז, נחנך בטקס רב רושם גם אצטדיון קנדה בן 5,000 המושבים, שהיה אז אחד מאצטדיוני הטניס הגדולים בעולם, ונבנה בתרומותיהם של יהודי קנדה. האצטדיון עתיד להכיל מאות משחקים חשובים, כולל משחקי גביע דייוויס וגביע בילי ג'ין קינג (לשעבר גביע הפדרציה) של נבחרות ישראל, וכן טורניר ATP שנערך בו במשך כ-20 שנים ובו השתתפו כמה מהשחקנים הטובים בעולם, כולל טניסאים ישראלים שגדלו על המגרשים ברמת השרון והגשימו את חזון מרכז הטניס.

הקשיים היו שרירים וקיימים, אבל העובדה הוצבה בשטח: בישראל הוקמו מגרשי טניס בסטנדרט בינלאומי, שהעניקו לילדים ישראלים אפשרות להפוך לטניסאים. לולא החזון, העקשות והתרומות, סביר להניח שטניס היה נותר ספורט איזוטרי לחלוטין בישראל למשך שנים רבות.

בנוסף לרמת השרון, הוקמו בישראל מרכזי טניס רבים נוספים תודות לפעילות מרכז הטניס. מרביתם הוקמו באיזורי פריפריה גאוגרפית או תרבותית כדי לאפשר לילדים מעוטי יכולת כלכלית להיחשף לטניס. אחד מהם קם בקריית שמונה.

לא קשה לדמיין את בקשת התרומה שהעלו מנהלי מרכז הטניס בפני התורמים מאמריקה כשהציגו בפניהם את הרעיון להביא את הטניס לעיר הצפונית בישראל: הילדים בקריית שמונה המופגזת מבוהלים ואומללים. הטניס יעזור להם לשכוח קצת מהצרות ויעניק להם מסגרת ואפשרות לחלום בגדול. במקרה של משפחת סלע החזון הפך למציאות.

ל. שחקני מכבי, וביניהם פרומן, התאמנו במרכז טניס קטנטן ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, בין דוכני פלאפל, צפירות רכבים שנסעו ברחובות הסואנים ובניינים שעל המרפסות שלהם ישבו מקומיים משועממים וצפו במשחקים כשהם מדברים בצעקות על פוליטיקה. במרכז היו ארבעה מגרשי כורכר שטופי חול, שאף אחד מהם לא היה בגודל תקני. גורלו של כל כדור שעף מעל הגדר היה מר, והוא לא שב לבעליו. עוד לא הומצאו הגריפים שנכרכים כיום על ידיות המחבטים ומונעים החלקה, ומרבית טניסאי העולם חיככו את ידיהם בנסורת עץ כדי שתספוג את הזיעה ותמנע החלקה. לנבחרת ישראל לא הייתה פריבילגיה כזאת – הם שפכו קוקה קולה על ידיהם לפני משחקים כדי שהידיים שלהם יהיו דביקות והמחבטים יוותרו במקומם.

מרבית מפגשי גביע הדייוויס שאירחה ישראל בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות נערכו ברמת גן, במרכז טניס בן שלושה מגרשים מאובקים. ב-1971 ישראל אירחה את רומניה, שהייתה אחת הנבחרות החזקות בעולם. איליי נסטסי ואיון טיריאק הרומנים התערבו ביניהם מי יצליח לנצח את אחד השחקנים הישראליים בלי להפסיד ולו משחקון. יהושע "שוקה" שלם האגדי, שהיה אלוף ישראל 9 פעמים ברציפות, עמד בפרץ וניצח בשישה משחקונים מול נסטסי ובחמישה מול טיריאק. יוסף שטבהולץ לא היה כה בר מזל: טיריאק ניצח אותו בתוצאה המשפילה 0-6 0-6 0-6, ונסטסי הפסיד בהתערבות כשניצח 0-6 0-6 1-6.
במפגש מול שחקני העלית הרומנים צפו כמה עשרות אנשים שישבו בכסאות עץ שהונחו על גבי שש שורות ביציע מאולתר. שנה לאחר מכן, במפגש גביע דייוויס מול איראן, אותם כסאות ממש עוד היו שם לאחר ששרדו את החורף. הצופים שהגיעו כדי לצפות בישראל נגד איראן נאלצו לשלוף שבבי עץ מישבניהם לאורך ימי התחרות, ונבחרת ישראל אולצה לשלם על ניקוי יבש לבגדי הצופים ששרף העץ נדבק אליהם.

המתקן הצנוע ברמת גן לא תוכנן כדי לארח מפגש ספורט בינלאומי, והיו בו רק שני חדרי שירותים. לפיכך, נבחרת ישראל התמקמה בשירותי הנשים ונבחרת איראן בשירותי הגברים. לפני תחילת המשחקים, הטבע פעל את פעולותיו וכמה מהצופות ביקשו להשתמש בשירותים. נבחרת ישראל נאלצה להתלבש, לפיכך, בשיחים. הנבחרת האיראנית לא הייתה מודעת למתרחש שכן הצופים, תתברך תושייתם, הטילו מימיהם באותם שיחים ממש שמסביב למגרשים והותירו לאיראנים את חדר השירותים שלהם.

מפגשי גביע דייוויס תוכננו ככלל לשלושה ימים, אבל בגלל אורך המשחקים והיעדר התאורה, המפגש בין איראן לישראל נגרר ליומו הרביעי. כשהגיעו הנבחרות לרמת גן באותו יום עודף, גילו שמנויים מקומיים משחקים על המגרשים ומסרבים לפנות אותם, על אף שהוסבר להם שנבחרת ישראל בכבודה ובעצמה זקוקה למגרש כדי לשחקן בו בגביע דייוויס.

לאור הסיפורים הללו וסיפורים נוספים, ניתן לקבוע בזהירות המתבקשת שמצב הטניס הישראלי לא היה משובח במיוחד בשנות ה-70.

פרומן אסף סביבו צוות שהורכב מארבעה יהודים אמריקנים ומפרדי קריווין, יהודי בריטי בעל טעם בבגדים וגינוני נימוס שנראו לקוחים מבית המלוכה, והשישה שמו להם למטרה לשנות מהיסוד את עולם הטניס הישראלי. בחזונם, התכוונו להקים בישראל שורה של מרכזי טניס חדשניים, רוויי מגרשים וציוד, עליהם יוכלו להתאמן ילדי ישראל וכך יועמדו דורות של טניסאים חובבנים ומקצוענים. שיטת העבודה הייתה גיוס תרומות בחו"ל. על תקציב מדינת ישראל אי אפשר היה לבנות.

כשהפרוייקט עוד היה בחיתוליו, מייסדי מרכז הטניס גילו שגיוס הכסף לצורך בניית המגרשים היה החלק הקל. אוזני יהודי העולם היו כרויות למסר השיווקי שהושמע להם: באמצעות הטניס אפשר להגיע לילדים, לעזור בחינוכם ולהעניק להם כלים לחיים, ובנוסף לתרום לשוויון ולאחווה בין העמים בארץ הקודש. החלק הקשה יותר היה למצוא מנהיגים בישראל שירתמו לחזון. מייסדי מרכז הטניס נאלצו לרדוף אחרי ראשי עיריות ולהתחנן שיוקצו להם קרקעות עליהן יוכלו לבנות את מרכזי הטניס שחלמו עליהם.

הכסף כבר גויס לבניית מרכז הטניס הראשון שאמור היה להיות ספינת הדגל של עולם הטניס הישראלי. הודפסו עלונים מפוארים ועליהם שורטט איורים של מגרשים מטופחים שמקיפים אצטדיון רחב ידיים בעל אלפי מושבים. מרכז הטניס הראשון אמור היה לקום ברמת גן, בשטח שעליו נמצא כיום הספארי, אבל ראש העירייה, שהתלהב בתחילה מהרעיון, הטיל פצצה ברגע האחרון והתנה את פתיחתו בכך שישחקו בו רק שחקנים ששייכים לאיגוד "מכבי". זה היה תנאי שהמייסדים לא התכוונו לעמוד בו, ותוך זמן קצר התרוצצו בשטח ג'ירפות וזברות במקום שלמה גליקשטיינים ועמוס מנסדורפים.

החיפוש אחר הקרקע המיועדת הגיע לפתחו של פסח בלקין, ראש עיריית רמת השרון שהייתה עיר מגוריו של פרומן. בלקין הגיע לפרומן לטיפול שיניים, ופרומן התלונן באוזניו על הקשיים שחווה מול ראש עיריית רמת גן. "אתה תושב רמת השרון, דוקטור, מה אתה הולך לי לרמת גן?! יש לי את המקום המושלם בשבילכם," אמר בלקין. "יש קרקע שמיועדת למטרות ספורט, אבל השכרנו אותה והיום יש בה שדה תותים

תודה רבה לכל מי שהצטרף בשעות האחרונות לקבוצת הוואטסאפ. היא התמלאה, ואם יש לכם חברים נוספים שרוצים להצטרף, יצרתי קבוצה חדשה שתהיה זהה לקבוצה המלאה מבחינת תכנים. מוזמנים להפיץ את הקישור - https://chat.whatsapp.com/Ezv6pllvMnFIDQpcV14Qpt

שלום חברים וקהילה יקרים. זו הודעה אישית.

החל מנובמבר בשנה שעברה צמצמתי באופן דיי דראסטי נוכחות ברשתות החברתיות. מחקתי את כל האפליקציות מהטלפון. מהאינסטגרם נפטרתי לגמרי. ליתר ניגשתי רק מהמחשב, בשעות מסוימות של היום.

עשיתי את זה כדי לנשום קצת יותר אוויר, וקצת פחות צחנה. החדשות גרועות מספיק גם בלי שמוסיפים עליהן את כל הדעות הלא מקוריות והכן מתלהמות שממתינות כאן תחת כל פוסט רענן, מזמינות ויכוח ומדון.

למעשה, החוט היחיד שחיבר ביני לבין הרשתות היה הטניס, ובפרט לכתוב לכם על טניס. הכתיבה על הטניס הצליחה לשלוף אותי מהמציאות היום-יומית הקשה, בין היתר כי האמנתי שאני מצליח אולי לעזור לאחרים להסיח את דעתם לכמה רגעים מאותה מציאות.

פריווילג בן פריווילגים שכמוני - אני מתכוון לזה ברצינות - את השבועיים האחרונים ביליתי ברומניה (הדבקתי למעלה סרטון שלי חובט שם על חימר, עם נעלי ריצה ומחבט בן 30 שנתן לי המאמן, ותוכלו לתת ביקורת בונה על הטכניקה שלי). התנתקתי שם לגמרי מהרשתות. עיני לא שזפה נוטיפיקציה שבועיים תמימים. זה היה שבוע הגראנד סלאם הראשון מזה למעלה מעשור שלם שלא סיקרתי בכלל.

כשחזרתי אתמול לארץ, הדלקתי את המחשב ושוטטתי במשך שעה או שעתיים בארצות הפייסבוק והטוויטר, והסתחרר לי הראש. הבנתי פתאום כמה שקט היה לי במשך שבועיים, וכמה רעש מחריש פתאום את אוזניי המטאפוריות. כן, ברור שזה גם ההבדל הבנאלי בין חופשה לבין שגרה, בוודאי השגרה הישראלית, בוודאי ובוודאי השגרה הישראלית לאור החדשות המחרידות של אתמול, ובכל זאת יש כאן גם משהו נוסף, מהותי ואינהרנטי לאתרים האלה שמטרתם העליונה והחשובה ביותר אינה לחשוף אותנו לדעות או רעיונות או סרטונים מצחיקים, אלא להשאיר אותנו מרותקים למסך בכל מחיר.

לכן, החלטתי להעמיק את דיאטת הרשתות שלי ולהתנתק מהן עוד יותר, ככל הניתן. חשוב לי להתמקד במה שחשוב בחיים: המשפחה, החיים שמחוץ למסך, אולי אשלים סוף סוף את ספר הטניס הבא שלי שכבר השקעתי בו כמה חודשים אך דרוש לי עוד זמן רב כדי להשלים.

מה זה אומר לגבי עדכוני הטניס שלי?

אני מתכנן לא להיות זמין בפייסבוק, בטוויטר ובטלגרם. אני עוד לא יודע כמה זמן זה יימשך. באופן כללי, בחיים, אני נגד אמירות עקרוניות דרמטיות ובלתי מתפשרות. דרמה אינה מועילה. אולי אצוץ כאן שוב עוד שבוע אחרי גמר אליפות ארה"ב, אולי בעוד חודש כשנדאל יפרוש, ואולי בעוד שנה. נראה.

הרשת החברתית היחידה שלא אתנתק ממנה היא וואטסאפ, כי בכל זאת צריכים איזה קשר לעולם. כפי שחלקכם יודעים, יש לי קבוצת וואטסאפ שקטה שעדכנתי בה במקביל לשאר הרשתות. עדיין לא החלטתי אם בה אמשיך לעדכן או לא, אבל בכל מקרה אני מציע שמי שרוצה לקרוא עדכונים שלי, ככל שיהיו, מוזמן להצטרף אליה (הקישור בהודעה למעלה), ושם גם ניתן יהיה ליצור עמי קשר.

שיהיה טוב בקרוב.

https://chat.whatsapp.com/ExF9IBA6ABJLuMSHogJe3Z

טוב, סליחה, בכל זאת היה לי קשה להתאפק, שני סרטונים מאוד משעשעים מבית היוצר של ה-ATP ששווה להקדיש להם כמה דקות:

האם גב היד ביד אחת מת? https://www.youtube.com/watch?v=tCUPz-JX8eo

שחקנים זוכים להפתעות נעימות במעלית https://www.youtube.com/watch?v=4jE7ctE31Qw

שתי הודעות מערכת:

1. מחר תסתיים הנחת הקיץ על הביוגרפיה של דודי סלע. לכן אציין בפעם האחרונה הקיץ שבמחיר של כ-80 ש"ח (כולל משלוח) תוכלו לפנק את עצמכם בכמה שעות טובות של העמקה וקריאה על טניס והתרפקות על זכרונות נחמדים. נדמה לי שזו השקעה טובה הרבה יותר מדברים אחרים שאתם עושים עם 80 ש"ח. קישור לרכישה כאן.

בנימה זו - תודה רבה לעשרות (!) האנשים שרכשו את הספר בשבועות האחרונים. לא האמנתי שעדיין ירכשו אותו שנה וחצי אחרי שיצא לאור. זה באמת מחמם את הלב, ואני מקווה שתהנו ממנו לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

2. כתלות במתקפה האיראנית, הלבנונית, התימנית, העיראקית וכיוצ"ב, אני מתכנן לצאת השבוע לחופשה עד סוף אוגוסט. לפיכך אפסיק לעדכן לגבי התפתחויות בטניס לשבועות הקרובים (למעט, אולי, סיכום של טורניר המאסטרס המתחולל בימים אלה במונטריאול בין לבין הפסקות גשם מדכאות). אולי זה אך ראוי - כשחברינו שהאולימפיאדה מילאה את עולמם נופלים לשביזות פוסט אולימפית, לא כל כך נעים להשוויץ שעונת הטניס בשיאה ואליפות ארה"ב מעבר לפינה.

נתראה בספטמבר.

נדאל לא ישחק באליפות ארה"ב. מתרבים סימני השאלה לגבי האם ימשיך לשחק בכלל מעבר ל-2024. כרגע ידוע שישחק בגביע לייבר, והוא דיבר בעבר על רצון לשחק גם בגמר גביע דייוויס השנה, שיתקיים בנובמבר. יתכן מאוד שאלה ימיו האחרונים כשחקן פעיל.