נמרוד חופר על טניס 🎾

אם לא תתחולל הפתעה משמעותית, הלילה ישחק דייגו פאקינג שוורצמן בפעם האחרונה כטניסאי מקצועי. קשה מאוד לסכם קריירה של שחקן כל כך מיוחד ומרגש, ואם לומר את האמת, עיתותיי אינן בידיי לעשות כן ממילא. נדמה לי שזה זמן טוב לפרסם מחדש תרגום שלי לכתבה שכתב לפני כמה שנים דייגו בעצמו על המאפיין הבולט ביותר שלו - העובדה שאינו, איך לומר, בולט. יהי מחבטך שזור בצרור הגידים, דייגו. לפעמים היה נראה שהמחבט גדול כמעט כמוך, אך לבך היה גדול ממך וממנו גם יחד.

---

מדוע הגובה שלי לא מגדיר אותי \ דייגו (פאקינג) שוורצמן

הרבה אנשים שואלים אותי לגבי הגובה שלי.

איך העובדה שאתה 1.70 משפיעה עליך כטניסאי מקצוען? מה אתה חושב שיכולת לעשות אם היית גבוה יותר?

התשובה שלי זהה תמיד: יש לי בעיות יותר גדולות מלהיות נמוך בעשרה סנטימטרים מכל השאר.

כשאני דורך על מגרש טניס, אני לא חושב על כמה אני גבוה או כמה היריב גדול ממני. אני יודע שיש הבדל, אז מה?

אם הייתי גבוה יותר ב-10 או 15 סנטימטרים, אולי הייתה לי הגשה טובה יותר או שהייתי מסוגל להכות ביותר כוח. אבל הגובה שלי לא הולך להשתנות. אני לא אתעורר בגובה של ג'ון איזנר או איבו קרלוביץ'.

אולי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי מסיבות אחרות, אבל אין להן קשר לגודל שלי.

לפני שנולדתי, המשפחה שלי התפרנסה מדהים בדרום אמריקה. הייתה בבעלותם חברת ביגוד ותכשיטים שהרוויחה להם הרבה כסף. היה להם בית באורוגוואי אליו נסעו כל דצמבר וינואר למשך הקיץ. היה להם בית בבירה [בואנוס איירס - נכע"ט] ועוד אחד מחוץ לבירה. היו בבעלותם מכוניות רבות. החיים היו מדהימים.

אבל דברים השתנו כשנולדתי. המשפחה שלי איבדה הכל. בשנות ה-90 באארגנטינה, הממשלה צמצמה את מכסות הייבוא. אבא שלי השקיע הרבה כסף בניסיון לייבא דברים מחוץ למדינה, אבל לא היה סיכוי והמצב הדרדר והדרדר והדרדר. זה היה נורא. אמא שלי ניסתה להשיג את החומרים לבגדים מסין, אבל לא הייתה דרך להכניס אותם לארגנטינה.

למשפחה שלי לא היו יותר עסקים, מכוניות או בתים. רק אני, שני האחים הגדולים שלי, אחותי הגדולה וההורים שניסו להתפרנס עבורינו.

בגלל שלא היה לנו הרבה כסף, היה קשה מאוד להיכנס לטניס או לכל ספורט אחר. לא יכולנו להרשות את זה לעצמינו. אבל שיחקתי כמה שיכולתי.

אני קרוי על שמו של אגדת הכדורגל דייגו מראדונה, אז כמובן שאחד מענפי הספורט ששיחקתי בהם היה כדורגל. כשהייתי קטן, סבתא שלי קנתה לי מדים של קבוצות אירופאיות כמו ריאל מדריד וברצלונה. כבשתי הרבה לטובת הקבוצה הראשונה ששיחקתי בה. הייתי הולך למועדון כדי לשחק גם טניס, ולבשתי את אותן חולצות שסבתא קנתה לי. אם המגרשים היו תפוסים, שיחקתי במסדרון עם אבא שלי. תמיד השתמשנו במחבטים של מבוגרים אפילו כשהייתי קטן, כי לא אהבתי את המחבטים של הילדים.

כשהשנים עברו, הבנתי שבטניס העניינים תלויים בי ולא באלה שמסביבי. הכל יהיה סביב המאמץ שאשקיע, והיה קסם בכך שידעתי שהמאמץ שאשקיע ישתלם לי. גם הייתי טוב יותר בטניס מאשר בכדורגל, אז רציתי לקחת את הטניס יותר ברצינות.

התחלתי לנסוע להרבה טורנירים עם אמא שלי. אבא שלי היה מבטיח שהוא הזמין עבורינו מלון טוב עם טלוויזיה, מחשב, אינטרנט וכל מה שנזדקק לו.

למה שיקרת?

התקשרתי אליו כל הזמן כדי לשאול את זה. אף פעם לא הייתה טלוויזיה, וכמעט בכל טורניר שהגענו אליו נאלצנו לחלוק מיטה אחת. פעם שהינו במלון רק כי חדר עלה שתי פזטות.

זה היה אותו הדבר שוב ושוב, אבל לא הייתה ברירה. זה כל מה שיכולנו להרשות לעצמינו.

בנקודה מסוימת אפילו מכרנו צמידי גומי שנשארו מהעסק המשפחתי. עשינו כל מה שיכולנו כדי שנוכל להרוויח את הכסף כדי לשלם עבור הנסיעה לטורנירים ואת יתר ההוצאות.

בדיעבד, זה היה מצב קשה. אבל באותו זמן, זה היה מצחיק. עזרתי לאמא שלי למכור את הצמידים, וגם כמה שחקנים אחרים עזרו. בין המשחקים היינו מתרוצצים עם תיק של צמידים כדי לראות מי יוכל למכור הכי הרבה, ואמא שלי הייתה נותנת להם 20% מהכסף. זה היה כמו שתי תחרויות באותו זמן - טניס ומכירת צמידים!

הבנתי בערך למה נאלצנו לעשות את כל זה, אבל לא הרגשתי את זה, כי ההורים שלי עבדו קשה כדי לאפשר לי להתרכז במשחק ובנסיעות בזמן שהם דאגו לכסף.

כשהייתי בן 13, התחלתי לטוס בעצמי למקומות כמו קולומביה, ונצואלה ואקוודור, והייתי בוכה במטוס. רציתי להיות עם המשפחה שלי. אבל לשחק בטורנירים האלה היה חלק מהמסע שלי. אני יודע שאפילו אם הזמנים האלה היו קשים, הם עזרו לי להפוך למתחרה טוב יותר.

בנוסף, כשהייתי בן 13 רופא אמר לי שלעולם לא אהיה גבוה יותר מ-1.70 מ'. אני יודע שאמרתי לכם שהגובה לא משנה. אבל באותה תקופה, הייתי הרוס. לא ידעתי מה אני עומד לעשות עם החיים שלי אם הרופא צדק. לא ידעתי אם עדיין רציתי לשחק טניס.

ההורים שלי לא נתנו לי לשקוע. הם אמרו לי שהגובה שלי לא צריך להשפיע על החלומות שלי. למזלי, כשהייתי בן 15 או 16 נכנסו לחיי כל

מני אנשים שניסו לעזור לי עם כסף, נסיעות, מאמן, מאמן כושר, עם הכל. בנקודה הזאת הכל נעשה קל יותר עבורי ועבור משפחתי.

אף פעם לא הייתי שחקן נוער מצטיין - הגראנד סלאם היחיד לנוער ששיחקתי בו היה מוקדמות אליפות ארה"ב 2010, והפסדתי בסיבוב הראשון. כתבתי למשפחה שלי הודעה שאני לא יודע מה אני עושה שם. אבל אני כבר לא חושב על הזמנים הקשים האלה. ברגע שהפכתי למקצוען, לא פקפקתי בעצמי, לא חשוב מה היו הנסיבות.

תמיד היה לי ביטחון במשחק ובקריירה שלי. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות את זה. הנה אני כאן עכשיו, מתחרה עם הטניסאים הטובים בעולם.

הידיעה על מה שהמשפחה שלי עברה לימדה אותי שיעורים חשובים על החשיבות של משפחה, ונתנה לי הבנה טובה יותר על איך להסתכל על התמונה הגדולה כשמדובר בספורט. לא משנה מה יקרה בקריירה שלי, אי אפשר להשוות את זה למה שעבר על ההורים שלי.

אבל אפילו כל זה מחוויר בהשוואה למה שאבותי עברו. יש לי שורשים יהודיים, וסבא-רבא שלי מצד אמי, שחי בפולין, היה על רכבת בדרך למחנה ריכוז בזמן השואה.

החיבור בין שני קרונות נשבר איכשהו. חלק מהרכבת המשיך לנסוע והחלק האחר נשאר מאחור. זה אפשר לכל מי שהיו לכודים בפנים, כולל סבא-רבא שלי, לנוס על חייהם. למרבה המזל, הוא נמלט בלי להיתפס. כשאני חושב על זה אני מבין איך החיים יכולים להשתנות ברגע.

סבא-רבא שלי הביא את המשפחה שלו לארגנטינה בסירה. כשהם הגיעו, הם דיברו יידיש ולא ידעו ספרדית. המשפחה של אבא שלי הייתה מרוסיה, וגם הם הגיעו לארגנטינה בסירה. לא היה קל לכולם לשנות את החיים שלהם אחרי המלחמה, אבל הם עשו את זה.

מאבותי שנמלטו מרכבת בדרך למחנה ריכוז ועד לשהייה שלי בחדרי מלון מזעריים ומכירת צמידים, אני מחשיב את עצמי בר מזל. אבל לכולם יש סיפור. אני לא היחיד שחווה קשיים. החכמה היא לא לתת לרגעים הקשים להוריד אותך, אלא להשתמש בהם כתמריץ לעזור לך להפוך מצב רע למשהו טוב.

מעולם לא דמיינתי שהקריירה שלי תהיה במקום שהיא נמצאת בו עכשיו. לא משנה עם מה התמודדתי, תמיד עבדתי קשה, ואני חושב שההתגברות על הקשיים האלה הפכה אותי למתחרה טובה יותר ואפילו לאדם טוב יותר. אם אני יכולתי להגיע כל כך רחוק, גם אתה יכול. תאמין בעצמך לא משנה מה, תן את כל מה שיש לך ויום אחד - אפילו אם אתה 1.70 מ' - גם אתה יכול להגשים את החלומות שלך.

כן, תחושת הדז'ה-וו היא קולקטיבית. היא מהדהדת מאורעות ברורים מהעבר הלא כל כך רחוק. הנה כי כן: יש לנו פייבוריט, והוא השחקן הכי טוב בעולם, והוא מפרק את כולם על ימין ועל שמאל, אבל מצד שני הוא היה קצת חולה וקצת פצוע, יש פרשיות לא נעימות שמלוות אותו מחוץ למגרש, ויתמודד מולו שחקן רעב שבוודאי ילך על כל הקופה, היו ביניהם משחקים מאוד צמודים בעבר, ובגמר כזה, בהזדמנות הפז שלו, האנדרדוג יראה מה הוא יכול לעשות, הוא יתפוצץ על המגרש, הוא יחשוף את חולשותיו של המתיימר להיות הטוב מכולם, הוא...

לא, לא משנה. הוא לא.

כן, כך זה היה בתקופות הדומיננטיות של ג'וקוביץ' ונדאל ופדרר, לצד מי שחשבו שמדובר באלים בלתי מנוצחים תמיד עלתה גם תקווה או חשש שהפעם זה יהיה שונה, הגמר הבא עלינו לטובה מיוחד מסיבה כלשהי, הכוכבים יסתדרו בשורה עבור היריב, ואולי, ואולי, ואולי.

יאניק סינר דומיננטי כיום באותה הצורה כפי שהיו הגדולים ביותר במיטבם, במיוחד על משטחים קשים. אנחנו יודעים למה אנו מצפים ממנו בכל פעם שהוא דורך על המגרש. העקביות שלו יוצאת דופן, הביטחון העצמי בשמיים, ההרגל לנצח במשחקי טניס נראה עיקש עד כדי אובססיבי. סינר לא הפסיד כמעט ארבעה חודשים תמימים. מאז תחילת אוקטובר הוא זכה בטורניר המאסטרס בשנגחאי, באליפות סוף העונה, בגביע דייוויס ובאליפות אוסטרליה. הוא פגש ברצף הזה עשרה שחקנים מהעשירייה הראשונה בעולם, ובכל המשחקים מולם לא הפסיד אפילו במערכה אחת (ובכלל, מאז ההפסד לאלקרז בבייג'ינג בתחילת אוקטובר, הוא הפסיד רק בשלוש מערכות ב-21 משחקים; ולפני ההפסד, כזכור, היה לו רצף ניצחונות אחר במסגרתו זכה בסינסינטי ובאליפות ארה"ב).

סינר נראה היום בהילוך שני או שלישי לאורך רגעים רבים במשחק. היו רק שתיים או שלוש נקודות מרהיבות ממש, הוא לא נראה אלוהי כמו ברבע הגמר מול דה מינור, והוא אפילו נתן לזברב לדחוק בו במערכה השנייה ולקחת אותו לשובר שוויון. אבל זו אחיזת עיניים; אשלייה אופטית. זברב אפילו לא היה קרוב. למרות שהגיש טוב מאוד, הוא נקלע שוב ושוב למשברים במשחקוני ההגשה שלו. מנגד, הוא לא הגיע אפילו לנקודת שבירה אחת משלו. במערכה הראשונה הוא ניסה לתקוף ולהגיע לרשת, ובמערכה השנייה הוא ניסה להאט את הקצב. כלום לא שינה. ברגעים החשובים המעטים, סינר לא החטיא, הכניס הגשות ראשונות, עשה בדיוק את מה שצריך, בדיוק מתי שהיה צריך, בצלילות דעת וקור רוח של מתנקש מיומן.

לסינר יש עוד מה להוכיח: ההצלחה שלו על דשא וחימר מוגבלת מאוד יחסית להצלחה על משטחים קשים, הוא עדיין מפגר אחרי אלקרז במניין תארי הגראנד סלאם, ומהבחינה ההיסטורית כמובן שהוא עדיין תינוק יחסית למפלצות שפסעו בסבב עד לא מזמן ושאחת מהן עדיין שואגת מדי פעם. אך מבחינת הטניס, מבחינת ההילה שהוא כבר הצליח ליצור לעצמו, אפשר להתחיל לזהות אותו בין הגדולים ביותר: הגזר הזה קרוץ מחומר של הגדולים ביותר, ואין לטעות בכך.

דרמה גדולה במלבורן: נובאק ג'וקוביץ' פרש אחרי מערכה אחת בחצי הגמר מול אלכסנדר זברב.

זו הייתה מערכה ארוכה בת שעה ועשרים דקות שהסתיימה בשובר שוויון. במהלך רובה ג'וקוביץ' נראה לא בשיאו, אבל בסך הכל זז לא רע, רץ לכדורים והיה במשחק. לקראת הסוף אפשר היה לזהות הבעות פנים כאובות ומתוסכלות, כדור או שניים שהוא לא ניסה לרוץ אליהם או הגיע אליהם לאט מהרגיל, היסוס קל בתנועות מסוימות ואיזו לאות או עייפות נפשית ששפת הגוף שלו הביעה.

ובכל זאת, רגע הפרישה היה פתאומי ולא צפוי - הרי ג'וקוביץ' כבר גבר על פציעות וכאב בדרך לטורנירים גדולים - ג'וקוביץ' החטיא וולי קליל בנקודת המערכה, ומיד לאחריו נשאר ליד הרשת והזמין את זברב ללחיצת ידיים. הכאב גבר עליו.

בקהל נראו פיות פעורים, והחלו להשמע קולות הפתעה לצד קריאות בוז מיותרות כשג'וקוביץ' ירד מהמגרש. זברב התראיין על המגרש והדבר הראשון שאמר היה "אל תשרקו בוז לשחקן פצוע, ובמיוחד לא לנובאק ג'וקוביץ' שנתן את כולו לענף במשך עשרים שנים". אחר כך הוא הודה שהופתע בעצמו מהפרישה.

אם כן, לא תהיה זכייה מס' 25 לג'וקוביץ' בגראנד סלאם עדיין, לא זכייה 11 באוסטרליה. הגוף שלו בוגד בו שוב ושוב בשנה האחרונה, בהפרכה של הקלישאה שהגיל הוא רק מספר. הוא הוכיח שוב לאחרונה שהוא יכול לשחק טניס מדהים ולנצח כל שחקן בעולם כשהוא במיטבו - אבל הצרה היא שנראה שלגוף שלו קשה יותר ויותר להתמודד עם המעמסה הכבירה של הניסיון לנצח בשבעה משחקים רצופים של הטוב מחמש מערכות.

את האיש הזה אסור להספיד לעולם, אבל יש להודות - נראה שהצרה איתה הוא מתמודד אינה רק פציעה מקרית ברגל.

ובאשר לזברב, שנראה כאילו הוא כמעט מתנצל שהעפיל לגמר גראנד סלאם בנסיבות האלה, אם ישחק מול סינר בגמר ביום ראשון הוא יהיה אנדרדוג ברור, ומצד שני מעולם לא הגיע למעמד הזה רענן כל כך. לכו תדעו.

ובכן, צפיתי בשני רבעי הגמר היום, ולאחר ניתוח מעמיק של הטניס שהציגו יאניק סינר ובן שלטון בניצחונות שלהם, לרבות ניתוח נתונים, עיבוד של הפרשנויות וצפייה חוזרת בחלק מהנקודות, להלן קדימון מלא לחצי הגמר:

הסיכוי של שלטון לא כל כך גבוה 😬

היום נגד ג'וקוביץ' נראה היה שאין לו מושג מה לעשות. מול ג'וקוביץ' שמשחק את הטניס המוכר והידוע שלו ברמה גבוהה מאוד, לאלקרז לא הייתה טקטיקה ברורה. היו המון דרופ שוטים - זו הייתה חבטה שהייתה יעילה מול ג'וקוביץ' הצולע - אבל אלקרז מיעט לבוא לרשת עם חבטות עלייה סטנדרטיות, הוא לא ידע איך לפתח את הנקודות שהלכו לפי הקצב של ג'וקוביץ', כלומר קרוס קורט מול קרוס קורט, והעדיף ללכת על וינרים מסוכנים לאורך הקווים כשהייתה לו הזדמנות, דבר שהניב הרבה וינרים יפים אבל לא אחוזים גבוהים מדי של ניצחון בנקודות.

את זה יש להוסיף להיסוס של אלקרז בהחזרות. בעוד שג'וקוביץ' כתש את ההגשות השניות של אלקרז - אלקרז ניצח רק ב-33% מהנקודות מאחורי ההגשות השניות שלו, לעומת 58% של ג'וקוביץ' - אלקרז לא הצליח להלחיץ את ג'וקוביץ' באותה תדירות. מבחינת הגשות, הנתונים מראים שאלקרז חבט יותר אייסים (10 מול 5) וניצח ביותר נקודות מאחורי ההגשות הראשונות (67% מול 63%), אבל לתחושתי, ברגעי המפתח ג'וקוביץ' הצליח להסתמך על ההגשות שלו בביטחון רב הרבה יותר (מעניין לראות נתוני הגשה רק בנקודות מפתח).

הגיוון העצום של אלקרז הוא חגיגת טניס. כל נקודה שלו לא צפויה, מפתיעה, בכל משחקון אפשר לראות כמה סוגי טניס, כמעט כאילו כמה שחקנים משחקים על אותו מגרש. ברור שהוא שחקן אגרסיבי, אתלט על, מוכשר בצורה בלתי רגילה. אבל גם ברור שיש עוד המון מקום לשיפור בטניס שלו. כשמשווים אותו לתצוגת ענק כזאת של ג'וקוביץ' זה רק מתחדד. ג'וקוביץ' לא יזכר כנראה כטניסאי הכי מלהיב בכל הזמנים, אבל המספרים לא משקרים: מעולם לא היה שחקן שהיה טוב כל כך בלנצח במשחקי טניס. כדי להתחרות במעמד ההיסטורי של אלקרז, הוא יצטרך ללמוד שיעורים חשובים מהמשחק של היום.

הבא בתור עבור ג'וקוביץ' הוא אלכסנדר זברב. לזברב יש טורניר לא רע, אבל ראינו היום מול טומי פול כמה הוא פגיע, כמה הססן הוא יכול להיות ברגעים החשובים. אם ג'וקוביץ' יהיה כשיר גם ב-70%, קשה מאוד לדמיין את זברב מנצח אותו דווקא בחצי הגמר באליפות אוסטרליה.

ואי שם, במחצית ההגרלה העליונה, נותרו על הנייר עוד ארבעה שחקנים. אבל בואו, חברים, בינינו: אפשר להתחיל לפנטז על גמר חלומי בין ג'וקוביץ' ליאניק סינר, במה שתהיה הזדמנות פז לג'וקוביץ' לנקום בסינר על ההפסד המשפיל למדי בשנה שעברה, והזדמנות אולי חד פעמית לסינר לשכנע את כולנו שהוא לא רק השחקן הטוב בעולם, אלא מי שתפס בשתי ידיו את לפיד הטניס, חטף אותו מידי הדור הקודם באלימות ועתה נושא אותו לעבר העתיד.

נובאק ג'וקוביץ' ניצח את קרלוס אלקרז, 6-4 4-6 3-6 4-6, והעפיל לחצי גמר אליפות אוסטרליה בפעם ה-12.

זה היה המשחק שלו כולם חיכו מרגע פרסום ההגרלה. ציפינו למפגש בין דורי בין בעל הבית במלבורן לבין הילד החוצן שכיוון להיות השחקן הצעיר בהיסטוריה (בצד הגברים) שזוכה בכל ארבעת תארי הגראנד סלאם, שיספק מתח וטניס ענק ותשובות לכל השאלות שאי פעם שאלנו על טניס ואולי אף על משמעות החיים.

המשחק ענה על חלק מהציפיות: מפגש בין דורי מרתק היה גם היה. טניס מעולה היה לפרקים, אבל למעט כמה נקודות באמת מטריפות (בעיקר הנקודה המכריעה במערכה השלישית וכמה נקודות במערכה הרביעית) זה לא היה משחק שהתעלה לגבהים של המפגשים בין השניים באולימפיאדה, בסינסינטי ובווימבלדון.

תשובות לשאלות? ובכן - תשובה אחת בהחלט קיבלנו, והיא שגם כשהוא על רגל אחת, להשיג ניצחון מול נובאק ג'וקוביץ' באוסטרליה זו משימה שדורשת יכולות על אנושיות שלאלקרז לא היו היום. כתלות בפציעה של ג'וקוביץ', שעל טיבה מן הסתם נגלה עוד רק בהמשך השבוע, ג'וקוביץ' הפך את עצמו שוב למועמד מספר אחת לתואר, גם בגיל 37.

הפציעה המדוברת של ג'וקוביץ' הציקה לו כבר מהמערכה הראשונה. הוא נטל פסק זמן לטיפול רפואי מחוץ למגרש לפני שאלקרז הגיש למערכה ב-4-5. זו הייתה מערכה הפכפכה שכללה שבירות לשני הצדדים, ואלקרז ניצח בה כי בשלב ההוא ג'וקוביץ' נראה דואב ומוגבל.

המערכה השנייה הייתה בדיעבד המערכה החשובה ביותר במשחק. ג'וקוביץ' עדיין צלע ונראה כאוב, אבל אלקרז לא הצליח לנצל את זה מספיק. במשחקון העשירי ג'וקוביץ' שבר על האפס תודות לתצוגת החזרות דיי מטמטמת. אלקרז נראה כאילו הוא לא ראה את זה בא - באמת לא ידעת שבמאני טיים ג'וקוביץ' יתעלה ויתקוף? - ומאותו רגע הוא היה על הרגל האחורית עד סוף המשחק.

במרשתת עלו שלל תאוריות קונספירטיביות על הפציעה של ג'וקוביץ' לצד מחמאות על כישורי המשחק הדרמטי שלו. כיצד יתכן שהוא פצוע וצולע ואז מתרוצץ כסייח במהלך הנקודות? האם הוא תמיד פצוע כשהיריבים שלו מובילים? וכד' וכד'. אפילו אלקרז, שאינו ידוע בהעברת ביקורת על דברים כלשהם בעולם, נראה כמי שצולע לרגע בתחילת המערכה השלישית ואז מפסיק מיד, במה שעשוי להתפרש כהעברת ביקורת תיאטרלית על ג'וקוביץ'.

ואכן, לג'וקוביץ' יש היסטוריה לא קצרה של פציעות ברגעים חשובים, אולם זה בין היתר מכיוון שלג'וקוביץ' יש היסטוריה לא קצרה בסבב, נקודה. אני אולי שה תמים, אבל אני נוטה להאמין לטניסאים שאומרים שהם פצועים. ג'וקוביץ' סיפר אחרי המשחק שאם היה מפסיד במערכה השנייה, ייתכן שהיה פורש מהמשחק, ושהשיפור ביכולת שלו לקראת סוף המשחק נבע בין היתר ממשככי הכאבים שנטל בסוף המערכה הראשונה והתחילו לפעול ביתר שאת בשלב מסוים. נראה בחצי הגמר מה מצבו, אולם כך או כך - אנחנו יודעים שג'וקוביץ' מסוגל לשחק גם עם פציעות חמורות ותחת השפעת כאב רציני. זו תצטרך להיות וואחד פציעה כדי שג'וקוביץ' יוותר על המשך התחרות, וכל עוד הוא על המגרש, לא משנה כמה יצלע או יעווה את פניו בכאב, אף יריב לא אמור לצפות שיעניק לו שום דבר במתנה.

המערכות השלישית והרביעית לא היו פשוטות עבור ג'וקוביץ', אבל הוא הוביל בהן כמעט מהתחלה. היו לאלקרז רגעים נאים, במיוחד בסוף המערכה הרביעית בה כמעט שבר בחזרה וחזר למשחק, אך בשורה התחתונה ג'וקוביץ' היה טוב ממנו באופן משמעותי. הוא היה טוב גם בדברים שציפינו שהוא יהיה טוב בהם - הגשות, נקודות קצרות - אבל עד סוף המשחק הוא השתלט על המגרש והוביל ממש בכל פרמטר. במערכות השלישית והרביעית הוא חבט רק שש (!) טעויות לא מחויבות, במצטבר. חד כתער ברגעי האמת, ממוקד כל כך. זה האיש.

הקושי של אלקרז להתמודד היום עם ג'וקוביץ' עזר לי לחדד תובנה לגבי החוצן הבאמת מדהים הזה, שבוודאי לא אמר את המילה האחרונה באוסטרליה ובכלל.

הזהות הטניסאית של יתר ענקי הטניס ברורה. יש להם תכנית א' סדורה שבעזרתה הם ניצחון אחוז גדול מאוד של הנקודות, המערכות והמשחקים לאורך הקריירה שלהם. למשל: נדאל מחפש את הפורהאנד כדי לחבוט קרוס קורט עד שהוא מצליח להוציא את היריב שלו מהמגרש ולסחוט ממנו טעות או כדור קצר שיהיה אפשר לתקוף. פדרר שמחבק את קו הבסיס כדי לקחת את הכדור מוקדם ולתקוף, או מוטב מכך, להגיע לרשת. ג'וקוביץ' וסינר שמזיזים את היריבים מצד לצד בחבטות עמוקות וחזקות ויודעים שיש להם זמן לחכות לכדור הנכון כי הם עקביים כל כך בחבטות שלהם ואתלטים מעולים כל כך. זה לא שלכל השחקנים האלה אין עוד שלל כלים בארגז הכלים שלהם, זה לא שהם לא יודעים לגוון. אבל זהות מסוימת, סדורה, מן בסיס שממנו נבנה יתר המשחק שלהם, יש בהחלט.

ומה הוא אותו בסיס האם של אלקרז, הזהות הטניסאית שלו? לא לגמרי ברור. אלקרז הוא בוודאי השחקן הכי מגוון שצץ בסבב מאז פדרר, והאפשרויות שעומדות בפניו נראות אינסופיות: הגנה, התקפה, לאורך הקווים ובזוויות, עליות לרשת, וכמובן הדרופ שוטים המפורסמים. אבל

מזכיר שעדכונים חיים, ככל שיש לי זמן ונחה עלי הרוח, מתבצעים בימינו רק בקבוצת הוואטסאפ (אבל לא למתי לוי, כי הוא עזב את הקבוצה).

זה ההסבר של ג'וקוביץ' לכך שלא התראיין היום - הוא מחרים את ערוץ 9 האוסטרלי בשל הערות (שבאמת היו תת רמה) שהעיר אחד ממגישי הערוץ על האוהדים הסרביים ועל ג'וקוביץ' עצמו שלשום, עד שיתנצלו. כאן אפשר לצפות בסרטון עם ההערות האידיוטיות של המגיש - https://x.com/Nimrodddror/status/1880952353555464560

מכל מקום, החדשות הטובות באמת: נובאק ג'וקוביץ' נגד קרלוס אלקרז ברבע הגמר באליפות אוסטרליה, ושניהם נראים בכושר מצוין. יום שלישי בבוקר, שעון ישראל.

במהלך חלק מהמשחק מול להצ'קה היום ג'וקוביץ' סבל מקריאות בוז של כמה אוהדים קקות בקהל. בתגובה, הוא לא התראיין אחרי הניצחון על המגרש ובמקום זה לקח את המיקרופון, אמר "תודה ונתראה בסיבוב הבא" והלך. רגע ג'וקוביצ'י קלאסי.

https://x.com/tennis_gifs/status/1880933715377098794

3. חמש ועוד חמש ועוד חמש - המרתונים הבלתי נמנעים של הסיבובים הראשונים הניבו כמה משחקים משובחים מאוד, כולל מבחני אופי רציניים לכמה מהכשרונות העולים בסבב. מי שצלח את המסע המפרך מכולם הוא ג'ק דרייפר, הר האדם הבריטי שבשנתיים האחרונות נע לסירוגין בין הצלחות מרשימות לבין פציעות מתסכלות. בשלושת הסיבובים הראשונים הוא שיחק שלושה משחקים בני חמש מערכות, ובכולם פיגר 1-2.

בסיבוב השני דרייפר צלח מבחן מנטאלי קשוח מול תנסי קוקינקיס והקהל האוסטרלי הרועש מאוד מאוד עד כדי גסות רוח של ממש (קהל שעוד כמה טניסאים "נהנו" ממנו השבוע, לרבות דניאל קולינס, שהאינטרקציה שלה עם המקומיים פרנסה שלל כותרות), והיום, מול אוסטרלי נוסף, אלכסנדר ווקיץ' והסגנון הז'יל-סימוני שלו, הוא נגרר שוב לחמש מערכות מייגעות שהסתיימו רק בשובר שוויון מכריע. קשה להאמין שלדרייפר יישאר משהו ברגליים לקראת הסיבוב הרביעי מול אלקרז, אבל גם אם יקבל שם בראש, השבוע הוא הוכיח שהוא לגמרי בדרך הנכונה. תחזית: נראה אותו השנה בעשירייה הראשונה בעולם.

שחקן בולט נוסף שהדרך לא אצה לו הוא הולגר רונה, שצלח חמש מערכות מול ז'יז'ן ז'אנג והקוקו הבלונדיני שלו בסיבוב הראשון, ואז ארבע מערכות קשוחות מול מתאו ברטיני ההולך ומתקמבק בסיבוב השני, והיום עוד מרתון בן חמש מערכות מול מיומיר קצמנוביץ' וחבטות הקרקע הקטלניות שלו. קצמנוביץ' הוביל 1-2 במערכות ו-2-4 במערכה הרביעית, ככה שרונה נחלץ מהפסד בעור שיניו במשחק שהיו בו כמה נקודות מרהיבות ממש, ואיכות חבטות באמת יוצאת מן הכלל. המשחק הבא של רונה הוא מול סינר, ואם רונה יבוא כשיר ובמצב הרוח הנכון, יכול להיות שם וואחד משחק.

4. המועמדים הבכירים - אם כבר מדברים על סינר, הרי שבינתיים, למעט מערכה וחצי מול שולקטה בסיבוב השני, הוא נראה לגמרי כמו אלוף מכהן, ומשחק טניס מצוין, לעתים כמעט נטול רבב.

ההגרלה של סינר מאירת פנים לעומת יתר המועמדים לזכייה: מלבד אלכס דה מינור, שאינו בדיוק הפרסונה שמופיעה בביעותי הלילה של סינר, לא נותר במחצית ההגרלה שלו ולו טניסאי טופ 10 אחד. עם זאת, ההגעה לגמר עדיין אינה מובטחת. רונה בסיבוב הרביעי יכול להיות מכשול של ממש, ומשחק מול דה מינור או מיקלסן ברבע הגמר גם עשוי להיות מבחן משמעותי. אם יגיע לחצי הגמר, עם זאת, יש להודות שקשה לדמיין את סינר מפסיד. הוא יפגוש שם את אחד מבין מונפיס, טיין, בן שלטון או לורנצו סונגו - מי מהם שלא יגיע לשם, הרי שזה יהיה שחקן שממילא לא יאמין למזלו הטוב שהעפיל לחצי הגמר באליפות אוסטרליה.

ובעוד סינר נהנה מהגרלה נוחה למדי, המחצית התחתונה של ההגרלה רותחת. אלקרז משחק את הטניס הטוב ביותר שלו באוסטרליה אי פעם. הוא נראה שרירי וחזק מתמיד בגופיית הנדאל שלו, הוא חובט חבטות שערורייתיות, מחייך על המגרש נון-סטופ במסגרת יחסי האהבהבים שלו עם הקהל, ואף הבטיח לקעקע על גופו קנגרו אם יהפוך לשחקן הצעיר ביותר בהיסטוריה (בצד הגברים) שישלים גראנד סלאם קריירה במלבורן בעוד שבוע.

משחק רבע הגמר המרתק בין אלקרז לג'וקוביץ' קורם עור וגידים, כשגם ג'וקוביץ' משחק היטב, ונראה טוב יותר ויותר ממשחק למשחק. אם בסיבוב הראשון מול בסוורדי עוד היו מעט סימני שאלה, ובסיבוב השני מול פריה הוא איבד מערכה מול תצוגת פורהאנדים מעוררת השתאות של הפורטוגלי, אתמול מול מכץ' הוא כבר נראה שוב בליגה אחרת, והזכיר איך זכה באליפות אוסטרליה מיליארד וחצי פעמים. מהתרשמותי, כרגע אלקרז משחק טניס מרשים יותר, אבל במשחק בין השניים האלה הכל יכול לקרות, ואני ממליץ לכולם לקחת יום חופש מהעבודה בשלישי הקרוב.

ובעוד שסינר-אלקרז-ג'וקוביץ' זוכים לאור הזרקורים, בשקט בשקט בתחתית ההגרלה מתקדם לו אלכסנדר זברב, השחקן היחיד בהגרלה כולה שעדיין לא איבד מערכה. דמיינו לעצמכם שבחצי הגמר הוא יקבל איזה ג'וקוביץ' עייף או אלקרז בנפילת מתח. מי יודע, אולי עבור זברב דווקא הפעם ה-5,491 - גלידה.

בצל דברים חשובים הרבה יותר שמתרחשים ויתרחשו בימים הקרובים במזרח התיכון, היום הגיע לסיומו השבוע הראשון באליפות אוסטרליה.

כרגיל, אין שום סיכוי לסכם את אינסוף הסיפורים והמאורעות של הימים האחרונים. השורה התחתונה: הפייבוריטים הרציניים לתואר עדיין עמנו, וללא דרמות של ממש. אבל חוץ מזה, כצפוי, טרפת.

1. הפאוור קאפל - בגיל 38, גאל מונפיס הפך בשבוע שעבר לאלוף המבוגר ביותר בתולדות ה-ATP (כלומר, מאז 1990) כשזכה בתואר באוקלנד. זה היה רגע מרגש ומגניב כשלעצמו, אבל בדיעבד רק קדימון למה שהוא עושה השבוע. מונפיס ניצח בסיבוב הראשון את הכוכב העולה בן ארצו ג'יובני פטשי פריקאר בחמש מערכות בהן לא התמודד ולו מול נקודת שבירה אחת, ובליל אמש (שעונינו) הדיח בסיבוב השלישי את טיילור פריץ בארבע מערכות במשחק ענק. שני השחקנים התקשו מאוד בחום הכבוד של צהרי מלבורן, ומונפיס נראה ממש גמור בין הנקודות, מה שלא מנע ממנו לשחק טניס מגוון, חכם, התקפי והגנתי לסירוגין, תוך שהוא מחייך ואפילו מתפוצץ מצחוק ממש אחרי כמה מהווינרים המרהיבים שחבט, נהנה על המגרש עד אין קץ. הוא גמר את המשחק עם אייס ומיד אחריו פצח בריקוד, והחיוך שלו סנוור גם את השמש שזרחה מעל אוסטרליה. אי אפשר שלא להיכבש בקסם של השחקן הזה שפרץ לחיינו לפני 21 (!) שנים וממשיך לקרוע את התחת לא כדי לזכות בגראנד סלאם, אלא כדי ליהנות על המגרש ולהיות הפרפורמר הגדול שהינו.

כמובן, לא מזיקה העובדה שבסבב משחקת גם בת זוגו הנפלאה כשלעצמה, אלינה סביטולינה, שההישג שלה בסיבוב השלישי הוא תמונת המראה של הישגו של מונפיס: כמו מונפיס, גם היא ניצחה את המדורגת רביעית בטורניר, במקרה שלה ג'סמין פאוליני. סביר להניח שאף אחד מבני הזוג מונפיס-סביטולינה לא ירים את הגביע בעוד שבוע, אבל הפופולריות שלהם בשיאה, ובצדק גמור.

2. הצעירים (עדיין) באים - ז'ואו פונסקה זכה למיטב הכותרות עם הניצחון הגדול שלו בסיבוב הראשון מול אנדריי רובלב, ויאקוב מנסיק החרה החזיק אחריו עם ניצחון משכנע במיוחד מול קספר רוד בסיבוב השני - אולם למרות ששניהם הפסידו מאז (פונסקה מול סונגו ומנסיק מול דווידוביץ' פוקינה לאחר שהחזיק בשתי נקודות משחק ולאחר מכן נמס ונעלם), אליפות אוסטרליה הנוכחית היא עוד סימן קריאה במגמת עלייתו של הדור הבא.

לאף אחד אין ספק שפונסקה ומנסיק עצמם רק ילכו וישתפרו, ולצדם מככבים בטורניר עוד שני פרצופים חדשים יחסית, שניהם תוצרת אמריקה: אלכס מיקלסן ולרנר טיין. מיקלסן ניצח את ציציפס בסיבוב הראשון ואת חצ'נוב בסיבוב השלישי ונראה פשוט מעולה עד כה, וטיין, שבכלל עלה מהמוקדמות, עשה לעצמו שם עם הניצחון הגדול מול מדבדב בסיבוב השני, ניצחון שלא רק הציג אותו על במת הטניס הגדולה אלא גם הפך אותו לכוכב בזכות הקביעה שלו בראיון אחרי המשחק ש-"במערכה הרביעית [בה הפסיד 1-6] הייתי ממש צריך להשתין", ובזכות הפיצה שזלל במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, שהסתיים בשלוש לפנות בוקר שעון מלבורן. יש לומר שהניצחון מול מדבדב לא היה הפתעה גמורה. למדבדב נולד בן בערך שבוע לפני פתיחת הטורניר, ולכן הוא הגיע למלבורן באיחור ניכר ונגרר לחמש מערכות בסיבוב הראשון מול שחקן ש... איך לומר בעדינות... לא הייתי ממהר לשנן את שמו. אבל טיין גיבה את הניצחון הגדול מול מדבדב בניצחון איכותי נוסף מול קורנטין מוטה והקהל הצרפתי הרועש שלו, שעשה שמות השבוע במגרשים במהלך המשחקים של צמד הגנגסטרים מוטה-גסטון.

ולצד החבר'ה האלה, כבר קצת קשה לזכור שעוד שני טניסאים שהנוכחות שלהם בסיבוב הרביעי כבר מובנת מאליה - אלקרז ורונה - עדיין לא חגגו 22, ושבנוסף להם יש עוד שלל כשרונות צעירים שרק הולכים ומשתבחים. העתיד נראה עדיין בידיים טובות מאוד.

ביקור ראשון בהגרלה ראשית של גראנד סלאם. משחק ראשון מול טניסאי טופ 10. ז'ואו פונסקה בן ה-18 ניצח את אנדריי רובלב בשלוש מערכות בעודו חובט כמה חבטות שערורייתיות. הוא חזק, הוא חסר מורא, והוא נראה יותר ויותר כמו הדבר האמיתי.

ניק קיריוס הפסיד בסיבוב הראשון באליפות אוסטרליה מול ג'ייקוב פרנלי (אחד השחקנים שהשתפרו הכי הרבה ב-2024), 6-7 3-6 6-7.

לפני הטורניר קיריוס עסק באופן אינטנסיבי ביותר ביאניק סינר. כמעט אובססיבי. הוא הגיב לכל ציוץ שעסק בסינר או בו באמירות בוטות על כך שסינר מסומם והוא לא. הוא הצהיר שאם ישחק מול סינר באליפות אוסטרליה, הוא "יפנה כל אוהד בקהל נגד סינר" ו-"לא יהיה יותר כבוד, אעשה הכל כדי לנצח". כשקרוז יואיט (הבן של), ילד בן 16, פרסם בהתרגשות באינסטגרם תמונות שלו מאימון עם סינר לפני אליפות אוסטרליה, קיריוס הגיב לו שזה "פוסט מבושל" [כלומר, מסומם] ו-"חשבתי שאנחנו אחוקים".

כזכור, קיריוס חזר לסבב אחרי היעדרות של יותר משנתיים (למעט משחק אחד באמצע 2023). אחרי ההפסד היום, הוא אמר ששיחק למרות כאבים מכיוון שהוא כיבד את היריב ואת הקהל, אבל באופן ריאלי, הוא לא רואה את עצמו משחק שוב בטורניר היחידים באליפות אוסטרליה. כלומר, הגוף שלו לא מאפשר זאת.

אין לדעת אם הקריירה של קיריוס מגיעה לסיומה, אבל קשה שלא לראות את החודש האחרון כסיכום לא רע של הקריירה הזו. מצד אחד - אין ספק שהוא טוב לפופולריות של הטניס, משיג כותרות, זוכה לאהדה עצומה, הוא קליקבייט ברמה של אנה קורניקובה. גם על כישרון הטניס שלו אין עוררין - אם כי לדעתי הפה הגדול שלו גרם לאנשים לחשוב שהוא טניסאי טוב יותר ממה שהיה באמת, והראייה לכך היא שמעולם לא פרץ לעשירייה הראשונה בעולם או הצליח לחבר יותר מחודש-חודשיים מוצלחים ברצף בסבב. גם ההעפלה שלו לגמר וימבלדון, בכל הכבוד, לא הייתה העפלה טיפוסית לגמר גראנד סלאם: הוא ניצח בדרך רק שחקן טופ 30 אחד, וגם זה היה ציציפס שהוא שחקן דשא איום ונורא.

מצד שני - קיריוס אינו בן אדם טוב, ובוודאי שאינו קולגה טובה. אם מישהו "בא לו ברע", הוא יעשה הכל כדי להראות את זה: ידבר בגסות רוח, יעליב, ישחיר את פני האויב שמצא לו, אפילו ישוויץ שניסה לפוצץ אותו עם הכדור (ע"ע נדאל בווימבלדון). הוא תקף את בת זוגו לשעבר והורשע בבית משפט, ועל המגרש זרק בקבוק על כסא שופט, השליך כסא באמצע המגרש, ואמר ליריבים דברים דוחים לא פעם.

כמובן, תמיד היו התירוצים: הבריאות הנפשית שלו רופפת, האלכוהול גרם לו לעשות דברים, הוא תחת לחץ עצום, הוא היה ילד שמן, הוא הקים עמותה שעוזרת לילדים במצוקה וכו' וכו'. ובאמת, אני לא נגד אמפתיה. קיריוס, כמו טניסאים רבים אחרים, סובל בוודאי מעודף עצום של תשומת לב שמשבש את שיקול דעתו. לחיות באור הזרקורים זה קשה מאוד. אפשר לשאול את אנדריי רובלב שהודה השבוע שבשנה שעברה נפל לדיכאון עמוק כל כך עד ששקל לפגוע בעצמו (כלומר, לפגוע בעצמו יותר ממה שהוא עושה ממילא על המגרש).

אלא שאצל קיריוס, עם כל האמפתיה שניתן למצוא בנו עבורו, מדובר כנראה לא רק בלחץ וחרדה, אלא בהיעדר אמפתיה לאחרים, שנראית על פניו כמו נרקסיזם או ממש רשעות. קטונתי מלהיות פסיכולוג, אבל נדמה לי שדבר אחר אפשר לקבוע: מי שפוגע באחרים שוב ושוב, בכוונת תחילה, אחראי למעשיו.

אני לא יודע אם זה סוף הקריירה של קיריוס או לא. אך בהתחשב בחודש האחרון בו עולם הטניס סבל ממנת יתר של בריונות קיריוסית טיפוסית, אני מוכרח להגיד שאני חושב שברוך שפטרנו.

מזל טוב גדול ובהצלחה גדולה אף יותר ללינה גלושקו, שעברה שני סיבובי מוקדמות בטורניר ה-WTA באוקלנד שבניו זילנד, ותשחק הלילה (סביבות 4:00 לפנות בוקר) בסיבוב הראשון של ההגרלה הראשית מול נאומי אוסקה.

חדי הזיכרון זוכרים אולי שאחותה של לינה, יוליה, העפילה לסיבוב השני באליפות ארה"ב 2018 למרות פציעה בברך, ושם הפסידה לאוסקה שהייתה אז מוכרת הרבה פחות. אוסקה המשיכה לזכייה דיי מפתיעה בטורניר כולו בגמר הידוע לשמצה נגד סרינה ויליאמס. הלילה - נקמת משפחת גלושקו?

"שלום, הגעתם למאדים, מחלקת ייצוא חוצנים וחול".

"אהלן, מדברים מה-ATP. אנחנו רוצים להזמין חוצן".

"שותפינו מה-ATP, לא מזמן שלחנו לכם שלושה! אנחנו לא עומדים בקצב".

"אנחנו מאוד מרוצים מהשניים הראשונים שהגיעו, הדגמים הספרדי והאיטלקי, למרות שחייבים להגיד, אתם צריכים לעבוד קצת על המיתוג של המוצרים שלכם, אני יודע שבמאדים לא מדברים איטלקית, אבל השם של האיטלקי הוא לא ממש..."

"הוא מדרום טירול".

"הוא טרול?"

"דרום טירול".

"זה לא נשמע כמו דבר אמיתי. בכל מקרה, הם ממש בסדר, אבל השלישי, ג'ופרי, נראה לנו שיש לו פגם בייצור, ואתה יודע, הקהל כבר התרגל לשלושה חוצנים, אי אפשר לחזור עכשיו לשניים".

"החלפתם לו פילטר?"

"פילטר, בטריה, מורטוגלו, בינתיים כלום לא עוזר".

"אני מאוד מצטער לשמוע, ואחבר אותך עם מחלקת חלקי חילוף, אולי צריכים לבדוק לו את המוח. בכל מקרה, איזה סוג של חוצן תרצו? אולי אנגלי? צרפתי?"

"האמת, תראה, אתה מכיר את המגמות בשוק היום, כולם רוצים דייברסיטי, גלובליות, חשבנו אולי על משהו טיפה יותר אקזוטי, אתה יודע, יותר BRICS ופחות G7".

"יכול להיות שיש לי משהו בשבילכם, קצת דומה לדגמים שאהבתם, פורהאנד מפחיד, תלתלים, חיבה להופיע בסרטוני היילייטס, הוא מברזיל, בטח אפשר לסדר תמונה שלו עם גוגה, אולי הוא רוקד סמבה, לך תדע".

"או! או! נשמע מעולה, נשמע מבטיח. ויש לו שם נורמלי הפעם? לא ברזילאי עם איזה שם של פולני?"

"תגלגל את זה טוב טוב על הלשון: ז'ואו".

"ז'ואו".

"ז'ואואואו".

"ז'ו-וואו-וואו".

"סגרנו?"

"ז'ואואואואואו".

מחר תצא לדרך אליפות סוף העונה עד גילאי 21 של סבב ה-ATP. כשהתחרות הושקה ב-2017 הייתי סקפטי לגביה. היא נראתה לי כמו גימיק. אבל האמת שכבר מהמהדורה הראשונה, התחרות הזאת היא הצלחה גדולה. היא הצלחה גדולה משתי סיבות עיקריות:

1. בניגוד למצב בסבב לפני עשור וחצי בערך, בשנים האחרונות יש אספקה בלתי פוסקת של טניסאים צעירים ומוכשרים באמת. תסתכלו למשל על רשימת השחקנים שהשתתפו בטורניר ב-2017: רובלב, חצ'נוב, שפובלוב, צ'וריץ', מדבדב, דונלדסון, צ'ונג וקווינזי (איטלקי מקומי שזכה לכרטיס חופשי). חוץ מקווינזי, כולם הפכו להיות שחקנים ברמות הגבוהות ביותר, אם כי הקריירות של צ'ונג ודונלדסון נפגעו קשות ולמעשה נגמרו בגלל פציעות כרוניות. מאז, כמעט כל שנה משתתפים בתחרות לפחות שניים או שלושה כוכבים בהתהוות. התחרות היא אשכרה פני עתיד הסבב.

2. ה-ATP מנסים בתחרות שלל חידושים שונים, לא לשם הרייטינג בלבד כמו בתחרויות הראווה של מורטוגלו וכד', אלא כדי לקדם את הטניס ולבחון על אמת מה עובד ומה לא. קריאות קו אלקטרוניות הוצגו בתחרות כבר ב-2017, הרבה לפני שאומצו בתחרויות אחרות. משחקים בתחרות בפורמט של הטוב מחמש מערכות עד ארבעה משחקונים כל אחת, בשוויון משחקים נקודה מכריעה, אין חימום לפני המשחק, יש פחות זמן בין הנקודות ועוד. החידושים מעניינים כי הם נבחנים בסביבה תחרותית, בטורניר שיש לו משמעות מבחינת השחקנים שאינה רק כספית. גם כאן, אנחנו מקבלים הצצה לעתיד אפשרי של עולם הטניס.

יש לתחרות גם מגרעות. למשל, בגלל תנאי הכניסה הייחודיים, ישנם פערים גדולים בין השחקנים. הרי ההבדל בין שחקן מבטיח ומוכשר בן 20 לשחקן מבטיח ומוכשר בן 18 יכול להיות עצום. גם פערי הדירוג גדולים מאוד. השנה, למשל, ארתור פיס מדורג ראשון בתחרות ו-20 בעולם, בעוד שז'ואו פונסקה, המדורג שמיני בתחרות, מדורג במקום ה-145 בעולם.

אולם אפילו המגרעה הזו יצרה בעבר את הרגעים החשובים ביותר בתחרות. החשוב מכולם, ככל הנראה, היה הפריצה של יאניק סינר. סינר הגיע לטורניר ב-2019 כשחקן שהוא - באופן יחסי - לא מוכר ברבים. הוא היה בן 18, זכה בסך הכל בשני צ'לנג'רים, ואני בספק אם מישהו מלבד המשפחה והצוות שלו חשב עליו כמועמד להיות השחקן הטוב בעולם אי פעם. הוא קיבל כרטיס חופשי לתחרות כששיחקו בה שחקנים מבוססים הרבה יותר כמו דה מינור, טיאפו ורוד, וסינר נקנק את כולם בדרך לתואר הראשון בקריירה שלו.

השנה השדה אינו חזק כמו ב-2017 ו-2019, אבל הוא עדיין ממש לא רע. כאמור, פיס בן ה-20 הוא המדורג הבכיר בתחרות, ובאמתחתו כבר שלושה תארי ATP. גם אלכס מיקלסן, יאקוב מנשיק ויונצ'נג "ג'רי" צ'אנג כבר הספיקו להתבסס בסבב ולזכות בתארי ATP, לנצח שחקנים מהעשירייה הראשונה בעולם ולעשות לעצמם שם.

בעוד שפיס הוא המועמד הבכיר לזכות בתואר, שווה לשים לב לשחקנים הצעירים ביותר בתחרות. אלה הם מנשיק, לרנר טיין האמריקני שחגג החודש 19, וז'ואו פונסקה הברזילאי בן ה-18. טיין ופונסקה פרצו שניהם השנה לתודעה. טיין זכה בשלושה צ'לנג'רים קשוחים על משטחים קשים בארה"ב, והפתיע כשהעפיל לרבע הגמר בווינסטון-סיילם. פונסקה הוא מגה-כוכב בהתהוות, על פניו מי שעשוי להיות הבא בשרשרת הענקים של סינר ואלקרז, ובגיל 17 כבר זכה בתואר צ'לנג'ר, העפיל לרבע הגמר בטורניר ה-500 בריו דה ז'ניירו, ואוחז בפורהאנד מפלצתי ברמה עולמית. מנשיק כבר פרץ גבוה מכך, והשנה ניצח את רובלב ודימיטרוב (פעמיים כל אחד), העפיל לרבע הגמר בטורניר המאסטרס בשנגחאי ועם ההגשה המפלצתית שלו נראה כמו חבר בטוח בעשירייה הראשונה בעולם בשנים הקרובות.

התחרות אמנם מתקיימת בג'דה שבערב הסעודית - צרה צרורה שכבר כתבתי עליה בעבר - ובכל זאת יהיה שווה להציץ בה במהלך השבוע הקרוב ולראות מה מחכה לנו בסבב ה-ATP בשנים הבאות.

סיכום תחרות, מרכז הטניס יפו, רמה א'.

התחרות הקודמת ברמת השרון הלכה לא רע ביחס לציפיות שלי, ועל גבי גל האופטימיות נרשמתי לתחרות נוספת ביפו. קמתי בשש בבוקר, לבשתי את מיטב מחלצותי, נכנסתי לאוטו ודהרתי באיילון דרומה, צורח לצלילי השיר הכי טוב של הלהקה הכי טובה (Lateralus של Tool - ואם אתם לא מסכימים, זה בסדר, לכל אחד יש פגמים).

היום תוכנן שלב בתים. לכל בית הוגרלו כרגיל ארבעה שחקנים, ששניים מתוכם יעפילו הלאה. איתי (ע"ע מאהב הטניס שלי, שהוזכר בסיכום הקודם) ואני הגענו מוקדם, התחממנו קצת, וריכלנו שעל פניו נראה שהשחקנים ביפו ברמה מעט נמוכה פחות מאלה ברהמ"ש. זה היה ניתוח שטחי, שהיה בו מן ההתנשאות, ומיהרנו לתקן את עצמינו, שכן שאננות היא מתכון בטוח להפסדים גרועים.

על מנת לשמור על כבוד המתחרים ולא להיקלע ללשון הרע, אכנה הפעם את השחקנים שהוגרלתי נגדם בשמות: "הצעיר הנמרץ", "הבעייתי" ו-"האיש עם הכלב". כפי שניתן להבין מהכינויים, או מכל מקום מאחד מהם, היו בעיות. אבל לאלה נגיע בהמשך.

רק אני והצעיר הנמרץ הגענו בזמן, ולכן עלינו לשחק. הצעיר הנמרץ סיפר לי שהוא שיחק עד התיכון, ואז הפסיק וחזר לאחרונה. הטכניקה שלו הסגירה שהוא אינו חיית טניס בימים אלה: היא הייתה קצת קהה, לא מלוטשת, אבל במהרה התגלה שיש לו נקודת חוזק אחרת. הוא מהיר, הוא מגרד כדורים, ומחזיר עוד ועוד.

בתגובות לסיכום הקודם כתב לי מישהו: אם אתה יודע שאתה יותר טוב מהיריב, מה הבעיה? למה אתה לחוץ? וזו שאלה הגיונית, תהייה שבמקומה. התשובה, בעיניי, היא שטניס חובבים, כמו המלחמה, הוא ממלכת האי וודאות. קשה לחזות על איזה צד תקום בבוקר ואיך תרגיש על המגרש. גם אם שיחקת היטב באימון אתמול, זה לא אומר שתשחק טוב בתחרות מחר. ואצלי, לפחות, באופן שנשמע אולי פרדוקסלי אבל הוא דיי הגיוני, אני לחוץ יותר ככל שאני "אמור" לנצח יותר.

ובכלל, הקונספט הזה שיריב אחד "טוב" מהיריב השני הוא קונספט בעייתי ובוגדני, כמו חול טובעני. כל מה שחשוב בטניס הוא תמיד הנקודה הבאה: מי יחבוט בה טוב יותר, מי יקח יוזמה, מי יחטיא. במרבית הזמן, כל עוד פער הרמות סביר, אין יריב "טוב" יותר - יש רק נקודות, נקודה אחר נקודה אחר נקודה, שוב ושוב, וכל נקודה היא כר פורה לגבורה ולקטסטרופה, לניצחונות ולהפסדים קטנים.

וכך, מצאתי את עצמי עם הצעיר הנמרץ בקרב חפירות. לו הייתי חובט "כמו שאני יודע", "ברמתי", כנראה שהייתי יכול לפרוץ את ההגנה שלו ביתר קלות. הטכניקה שלי טובה יותר, אני חובט בכדור נקי יותר, חזק יותר, אני מנוסה יותר, משופשף יותר, בוודאי שביליתי הרבה יותר זמן מהצעיר הנמרץ על המגרשים בשנים האחרונות. אבל כל זה לא שינה. הרגשתי קפוא ומכווץ. כל הדברים שאני יודע על טניס: לחבוט בכדור לפני הגוף, להזיז את הרגליים במהירות ולעצור באזור הנוחות שלי, לתת ליד את החופש שלה כדי לחבוט בתנועה מלאה, כל אלה נזרקו הרחק מחוץ למגרש ברגע שנפתח המשחק.

וכך, החבטות שלי היו פרווה במקרה הטוב, כלומר המקרה בו לא החטאתי כדורים קלים. היו כמה נקודות אור, היו כמה הגשות טובות וגם וינרים נאים, אבל בגדול, חפרנו מהקו האחורי, סלסלנו כדורים אל הרקיע והמתנו לטעות של היריב. חבטתי קרוב לגוף, מהוסס, נתתי לכדור להתקרב אלי מדי, היד שלי שקלה טון.

גירדתי ניצחון בשובר שוויון, שהיה מאכזב מבחינתי. בשלב בתים לא חשוב רק לנצח, אלא לנצח בהפרש כמה שיותר גדול, וזו הייתה הזדמנות טובה לכך. חוץ מזה, התעייפתי מאוד. המשחק היה אינטנסיבי וארוך מאוד יחסית למערכה אחת.

ניגשתי למגרש השני, ושם האיש עם הכלב בדיוק ניצח את הבעייתי. הם לחצו ידיים, וליד הרשת הבעייתי הטיח באיש עם הכלב שהוא לא יודע איך משחקים, שהוא רק חבט כדורים גבוהים, שזה הניצחון הכי גדול בחיים שלו, והאיש עם הכלב האשים את הבעייתי שהוא שיקר במשחק, שהוא עזב את המגרש להפסקות ארוכות כי לא טרח להביא איתו מים, ושהיריב הבא שלו, כלומר אני, אתן לו בראש 0-6 כי הוא שחקן חלש והוא ראה איך אני משחק.

ואז הבעייתי ניגש לאנשים ששיחקו במגרש ליד והטיח בהם שהם סתם חיפשו אותו כשהעירו לו בזמן שחצה את המגרש שלהם כשהיו באמצע משחק, והם ענו לו, והוא ענה להם, וכל הסיפור התחיל להיות דיי מכוער ומאוד חריג למרכז טניס ובמיוחד לתחרות כזאת.

ניסיתי להפריד את הכוחות וביקשתי מהבעייתי שיבוא למגרש השני שהוקצה לבית שלנו. הדינמיקה הפכה למוזרה מאוד מהר מאוד - למשל, כשבחימום עף כדור למגרש השני, הבעייתי אמר לי בטון מצווה "תביא את הכדור" - אבל השתדלתי לשמור על פרצוף פוקר. ניסיתי להתייחס לסיפור הזה כמבחן מנטאלי. שוב ידעתי שאני "טוב" יותר מהיריב, אבל גם ידעתי שאם במשחק הקודם לא הצלחתי לשחק טוב, האתגר יהיה גדול על אחת כמה וכמה מול יריב שיכול להוציא אותי מאיזון נפשי.

אחרי שניים או שלושה משחקונים, חבטתי פורהאנד דיי טוב לפינת המגרש, והבעייתי קרא "אאוט". עכשיו, אני

ח

ובט עם הרבה טופ ספין, והרבה יריבים לא רגילים למסלול הכדורים שלי. הם טסים למעלה, נראים כאילו הם יוצאים, ולבסוף נוחתים קרוב לקו הבסיס. אני רגיל לזה שבתחילת משחקים מול יריבים חדשים, אני מקבל קריאת "אאוט" שגויה, ולרוב היריבים מתקנים את עצמם מיד, ואז מתרגלים. אבל הכדור הזה היה לגמרי בפנים, והבעייתי לא תיקן את עצמו. "כמה אאוט היה?", שאלתי, והוא אמר לי שהכדור נחת בשוליים, דבר שאינו נכון.

בשלב הזה כבר הייתי ממש לחוץ. הרגשתי שיש עלי משא ציפיות: האיש עם הכלב אמר הרי שאני אנצח את הבעייתי 0-6, בוודאי שאני שחקן "טוב" יותר ממנו, והרמאות הקטנה הזאת הוסיפה לעצבים. משחקון לאחר מכן, שוב קרא היריב שלי קריאת "אאוט" על קו הבסיס, על חבטה שאני דיי בטוח שנחתה בפנים. עכשיו כבר התעצבנתי, אמרתי לו שאין מצב שהכדור היה בחוץ, ואז, כשהגשה שלי נחתה על הקו והוא קרא גם אותה בחוץ, כבר ממש התעצבנתי, ואמרתי לו שלא ראיתי דבר כזה מאז ששיחקתי בנוער.

כאן נכנס עוד פרט לתמונה, פרט שהיה נראה לי בלתי חשוב בעליל כשהתארגנתי לתחרות בבוקר, והוא שחבשתי כובע מצחיה ורוד. אני בחור כזה, אוהב צבע, וכובע ורוד נראה לי כמו רעיון טוב, במיוחד בהתחשב בכך שלבשתי חולצה ומכנסיים בצבע שחור. ואז, כשכעסתי על הקריאה של הבעייתי, הוא סינן לעברי: "איזה כובע יפה יש לך, באיזה צבע, מתאים מאוד להתנהגות שלך".

ההגשה הייתה שלי, אז הקפצתי רגע את הכדור, ואז התחלתי להתקדם לעבר הספסל. אני בן 36, איש משפחה, עובד בעבודה של גדולים, משתדל להקיף את עצמי בדמויות חיוביות שנעים לי להיות בסביבתן. מה אני צריך את זה? באתי לשחק טניס כדי שאיזה דוש בטורניר חובבים ינסה להעליב אותי כי חבשתי כובע ורוד? את כיתה ז' כבר עברתי.

אבל אחרי כמה צעדים סבתי על עקבותי וחזרתי לקו הבסיס. חשבתי: מה יתן לי להפסיק? מה יתן לי לרדת מהמגרש? אני יודע בוודאות שאתן לבעייתי את הסיפוק שיריב ירד מהמגרש מולו, כאילו כי פחד להפסיד, ואני יודע בוודאות שאחר כך אשאל את עצמי האם הייתי צריך להישאר ולשחק. ולכן, נשארתי, ואמרתי לעצמי שוב שהמשחק הזה הוא מבחן מנטאלי, ושמאותו רגע ואילך אני לא מתכוון להגיב לפרובוקציות של היריב שלי, ופשוט אשחק.

ואכן שיחקתי, אבל נורא ואיום, לחוץ וכועס למרות שהובלתי, ואז הבעייתי שמר על ההגשה ל-4-4, ובתגובה חגיגית מוזרה למדי, הטיס כדור החוצה ממרכז הטניס. מיד אמר שהוא מתכוון ללכת למשרד להביא עוד כדור, ואמרתי לו "לא, אלה ההגשות שלי, נשחק עם שני כדורים" ובתגובה הוא אמר את המשפט הבא, שמביך אותו לכתוב אבל את ההיסטוריה אין לשכתב: "בסדר, רק אל תבכי לי".

שוב נשמתי עמוק, שוב הזכרתי לעצמי לא להגיב, לא לתת לדבר הזה לחלחל לי מתחת לעור, אבל האמת שהדבר חלחל. זה היה מהרגעים האלה בהם העולם נראה חסר תקנה, בהם אני נזכר שאין לי שליטה על דברים מחורבנים שקורים, דברים מחורבנים גדולים כמו מלחמה וחטופים ומחלות ומוות, וגם דברים מחורבנים קטנים כמו אנשים בלתי נסבלים.

נכשלתי במבחן המנטאלי - הפסדתי בשני המשחקונים הבאים. למרות שניסיתי להשתחרר, להירגע, לשחק כמו שאני יודע, הייתי מכווץ וקפוא ועצבני, ובשתי הנקודות האחרונות החטאתי בסנטימטר או שניים חבטות דווקא סבירות, הכרחתי את עצמי ללכת על הכדור כדי שלפחות ארד מהמגרש בהרגשה שניסיתי לשחק את הטניס שלי, והבעייתי צעק "יש" או משהו בסגנון ותוך שנייה נעלם מהמגרש.

האיש עם הכלב התפלא שהפסדתי, והחלפנו כמה חוויות על התופעה של האיש הבעייתי, ואז עלינו לשחק. בשלב דיי מוקדם הבעייתי נכנס לנו למגרש - עבר והפריע בזמן ששיחקנו כדי לעבור למגרש שלידינו - וצעק לאיש עם הכלב "אה, אני חלש, אני אפסיד לו 0-6, נכון? אני חלש, חלששששש", ובתגובה האיש עם הכלב אמר לו שיזהר ופעם מישהו ידקור אותו בראש, והבעייתי שאל אם האיש עם הכלב ידקור אותו, ואני רציתי לקבור את עצמי, מה זה החרא הזה, מה יש לאנשים האלה.

החלטתי שאני הולך ליזום ולשחק אגרסיבי ויהי מה, וידעתי שיחס המשחקונים לא ממש לטובתי. במגרש לידינו, הצעיר הנמרץ סבל מהתכווצויות שרירים אחרי שני משחקונים מול הבעייתי - זה אכן היה יום דצמבר חם, חם מדי לחורף - ופרש ב-1-1. כלומר, לבעייתי היה יחס משחקונים טוב משלי, ולאיש עם הכלב היה יחס משחקונים טוב כי ניצח את הבעייתי, וידעתי שאני צריך לנצח בתוצאה מאוד חד צדדית כדי שיהיה לי סיכוי לעלות.

ב-2-3 לטובתי האיש עם הכלב אמר שהוא הולך למלא מים, והזדחל לעבר ברזייה אי שם במרחק. התייבשתי על המגרש חמש דקות ואז עשר, ובאיזה שלב איתי (ע"ע המאהב) התקשר ושאל אותי באיזה מגרש אני משחק. איתי טאטא את שלושת היריבים שלו, אבל גם לו היה קטע: באמצע אחד המשחקים, היריב שלו שחשב כנראה שהוא איזה הוברט הורקץ' צעק בקול "איך אני מפסיד לאפס הזה" - כלומר לאיתי - ואיתי, בניגוד לי, פתח את הדברים באמצע המשחק והצליח לשים את זה מאחוריו ולנצח, ניצחון מוצדק. לא ברור מה

קורה ביפו, אבל משהו שם לא עושה טוב לג'נטלמניות, שנראה שמתה והתאדתה בחום החורפי.

כעבור זמן ארוך, האיש עם הכלב חזר, וכשהובלתי 15-30, הוא הכריז שהתוצאה היא בכלל 15-15. הופתעתי למדי, אני לא נוהג לטעות בספירה, ושחזרתי את הנקודות שלקחתי במשחקון. לעזרתי בא, באופן לא צפוי, הבעייתי במגרש השני, שאמר שאני צודק והוא טועה, אבל ביקשתי ממנו שיניח לנו, וכעבור ויכוח קצר ויתרתי ונתתי לאיש עם הכלב נקודה.

הפסדתי במשחקון הזה או הבא, אני כבר לא זוכר, ולמעשה איבדתי את הסיכוי לעלות מרגע שהפסדתי בשלושה משחקונים לאיש עם הכלב. אבל המשכתי לשחק, האמת ששיחקתי לא רע, וב-3-5 לטובתי עליתי לרשת והאיש עם הכלב ניסה להעביר אותי והחטיא, אבל כשקראתי "אאוט" הוא התרגז, אמר שהכדור היה בפנים, ואני כבר הייתי מותש, מותש מהריבים האלה, מותש מיריבים עיוורים או אופטימיים יתר על המידה. וזאת צריך להגיד, במלוא הצניעות: עבדתי במשך כמעט עשור כשופט טניס, קראתי קווים לדודי סלע ושחר פאר, אנדי ויוני, נועם אוקון ואמיר ויינטרוב, אגניישקה רדוונסקה וקרוליין ווזניאקי וויקטוריה אזרנקה, באצטדיון קנדה ובאליפות ישראל, בפיוצ'רים ובצ'לנג'רים ובמכביה, ולאורך השנים המוניטין שלי כשופט היה ממש לא רע, כך שאם יש דבר אחד בחיים האלה - אחד - שאני לא מהסס לגביו, הרי שהדבר הזה הוא היכולת שלי לקבוע אם כדור טניס נחת בתוך המגרש או מחוצה לו, ואם איני בטוח, אני תמיד, תמיד קורא לטובת היריב שלי.

אבל האיש עם הכלב כעס, הוא זעם, ובסוף אמרתי לו שצריכים להתקדם, אני לא חוזר בי והקריאה היא שלי, ושנפסיק עם זה. ואז, שוב מהכעס, שוב מהעצבים, חבטתי שגיאה כפולה, ואז עליתי לרשת והוא חבט לוב מעל ראשי ומחאתי לו כפיים, ואז חבטתי וינר נאה מכף היד, ואז עוד אחד, והגעתי לנקודת משחק. אלא שנכון היה עוד טוויסט אחד, עוד טוויסט מבאס, והאיש עם הכלב צעק שהתוצאה היא למעשה 40-30 לטובתו, וזה כבר היה בלתי נסבל, זה שבר אותי, התחלנו שוב להתווכח ליד הרשת ולמזלי הגדול איתי (ע"ע), שצפה במשחק, התערב ואמר שאני צודק, שהוא ספר את הניקוד, והאיש עם הכלב המשיך למחות, אבל עכשיו זה כבר היו שניים נגד אחד והוא נכנע, וסגרתי את המשחק 3-6 כשהוא החטיא את הכדור האחרון.

גם ליד הרשת זה המשיך, ריב וויכוח ומדון, הוא אמר שמה אכפת לו, הוא כבר עלה, אין לו עניין לשקר, ואני אמרתי שאני לא מאשים אותו בשקר אבל בהחלט כן בבלבול, והוא צחק, כאילו צחק על השקר שייחס לי, ואני לקחתי את התיק והלכתי (ושכחתי על המגרש חולצה, יהיה מחבטה שזור בצרור הגידים).

למיטב חישוביי, התחרות שלי הסתיימה: שלושה שחקנים בבית סיימו עם שני ניצחונות, ויחס המשחקונים שלי היה גרוע במשחקון אחד בלבד מזה של האיש עם הכלב. לו הייתי משחק נורמלי במשחק הראשון, לו הייתי משחק מול יריב נורמלי במשחק השני, לו הייתי מהודק טיפה יותר (או עקשן יותר כשגנבו ממני נקודה) במשחק השלישי, הרי שהייתי עולה לשלב הבא. אבל כפי שאמר האדמו"ר נדאל, if if if, there is no if in tennis.

ומה יש ללמוד מיום כזה? איני יודע. שבעולם הזה צריכים להיות קשוח, ואני רך מדי? או להפך: שמשחקים טניס בשביל ליהנות, וכדאי להימנע ככל האפשר ממשחק מול יריבים שמוציאים את החשק לחיות, ממש כשם שבחיים כדאי להקיף את עצמך במי שמוסיף אור לחייך? המשל סופר, הנמשל אינו ברור, עוד יום על המגרשים.

עונת 2024 תיזכר בין היתר כעונה בה שתי פרשיות שקשורות לסמים נקשרו בשניים מהטניסאים הבולטים ביותר בעולם: יאניק סינר ואיגה שביונטק.

הפרשות מעניינות לאו דווקא בגלל שהן חושפות איזה עולם תחתון אסור של סימום ורמייה בעולם הטניס, אלא בגלל דברים אחרים לגמרי שהן חושפות על החברה שלנו, הצורה בה פרשות כאלו שופכות אור על היצרים שמפעילים את הדמויות השונות בעולם הטניס, וכיצד מתנהלים המנגנונים השולטים בו.

אם כן, כמה מחשבות בנושא:

1. לעניין הסימום עצמו - השאלות כאן, לתפיסתי, אינן מעניינות. הן נון-אישו. גם בעניין סינר וגם בעניין שביונטק, אין מחלוקת רצינית על העובדות: גם בדמו של סינר וגם בדמה של שביונטק נמצאו כמויות זניחות לחלוטין של חומר אסור, וגם מקור הזיהום ידוע היטב - תרופה בה השתמש הפיזיותרפיסט של סינר שעיסה אותו, וכדורי שינה שרכשה שביונטק כדי למנן ג'ט לג, בהם כלל היצרן הרשלן חומר שלא אמור היה להיות.

ה-"סימום" של סינר ושביונטק היה לא מכוון בעליל, לא תרם כלום לביצועים שלהם, ומלכתחילה ברור שטניסאים בסדר הגודל שלהם, שיש להם מעט מאוד להרוויח מסימום והמון המון להפסיד, לא יעשו שטות כזאת.

יתרה מכך, וזו נקודה חשובה בעיניי - בטניס אין היסטוריה ענפה של שימוש בחומרים אסורים ומשפרי ביצועים, בוודאי לא על ידי טניסאי צמרת. אין לאנס ארמסטרונג, אין בן ג'ונסון, אין בארי בונדס, אין נבחרת מזרח גרמניה.

זה לא שלא היו פרשיות סמים - זכורים מקרי אנדרה אגאסי, מריה שרפובה ופטר קורדה, למשל - אלא שהיסטוריית הטניס לא זוהמה בגלל סמים שהעלו לגדולה שחקנים מלוכלכים על חשבון שחקנים נקיים. אגאסי נטל בכלל סמים מדכאי ביצועים, שרפובה נטלה במשך שנים תרופה שלא היה אסורה עד שלפתע נאסרה, וקורדה נתפס אמנם על חם על משפרי ביצועים, אבל זה היה יותר משנה אחרי שזכה באליפות אוסטרליה.

יש כל מני היפותזות שניתן להעלות כדי להבין מדוע הטניס לא זוהם על ידי סמים. ההיפותזה המשכנעת ביותר בעיניי היא שהתועלת של סמים כמו סטרואידים פחות ברורה בטניס מאשר בענפים כמו אתלטיקה או רכיבה על אופניים. טניס הוא ענף מורכב ומסובך מאוד. כושר גופני הוא מרכיב אחד, ספציפי מאוד, שלא מספיק כשלעצמו כדי להצליח. כדי להיות טניסאי מצליח צריכים גם ריכוז עילאי, טכניקה מושלמת, טקטיקה נכונה, ראש חזק ועוד. ניתן לטעון שלעומת כל אלה, כושר גופני הוא כמעט שולי. יכול להיות שהסם רב העצמה ביותר שטניסאי יכול ליטול הוא בכלל ריטלין.

לכן, בחישוב העלות-תועלת, התועלת שבנטילת סמים בתור טניסאי מתגמדת לעומת המחיר שעלול המסומם לשלם, וזאת בניגוד לענפים כמו ריצה או אופניים בהם התועלת היא ברורה כשמש, ואז שווה אולי את תוחלת המחיר.

ומכאן, ליתר המחשבות.

2. תחושה של חוסר צדק - בעיניי, יש שתי תחושות של חוסר צדק שעלו בעניין. הראשונה היא מסוג "מסוממים נמאסתם!", וכאמור, היא בעיניי לא מוצדקת. השנייה היא "מוסדות נמאסתם!", וזו תחושה שאני לגמרי יכול להבין.

יש כמה מוסדות בעלי אינטרסים מתחרים בכל הנוגע לפרשיות סימום. הראשונים הם כמובן השחקנים עצמם והסבבים. לאלה אין שום אינטרס בפרשיות סימום. הן מכתימות את השחקנים, מכתימות את הטניס, אין בהן שום דבר טוב.

מבחינת רשויות האכיפה, יש כמה כאלה והן לאו דווקא רואות עין בעין. אחת היא הרשות הספציפית לעולם הטניס - ITIA. זו רשות בבעלי הגופים השולטים בעולם הטניס: הסבבים, הפדרציה העולמית וטורנירי הגראנד סלאם.

ישנה גם WADA, הרשות העולמית למלחמה בסמים שהיא סוג של שלוחה של הוועד האולימפי.

במקרה של סינר, למשל, ה-ITIA אפשרו לו להציג במהרה את המקרה שלו וזיכו אותו מאשמה (למעט קנס והשעייה זניחים). WADA, לעומתם, ערערו על ההחלטה. לפחות בסיפור הזה, הם נתפסים כגוף קשוח יותר.

מרבית מקרי הסימום בטניס מטופלים על ידי ה-ITIA. כאלה היו גם המקרים של טרה מור וסימונה האלפ, שני מקרים שעלו לכותרות מכיוון שהבירור בהם לקח זמן ארוך מאוד (סביבות שנה וחצי), לעומת שבועות בודדים במקרים של סינר ושביונטק.

ה-ITIA טוענים שאין הפליה בין השחקנים, ושהפרטים של המקרים היו שונים בתכלית, ולכן זמני הבירור והעונשים היו שונים. בתור עורך דין (לשעבר), זו טענה שאני יכול להבין: לפעמים קשה לתווך בתקשורת עד כמה פרטים של מקרים מסוימים הם שונים ומניבים תוצאות שונות לגמרי, למרות שטיפול תקשורתי שטחי גורם להם להישמע זהים.

למשל, ה-ITIA טוענים שגם במקרה של סינר וגם במקרה של שביונטק, השחקנים יכלו להסביר תוך ימים ספורים מה היה מקור הזיהום, ולעומת זאת במקרים של מור והאלפ לקח להן זמן ארוך מאוד להסביר את תוצאות הבדיקות.

אבל זו טענה שבעיניי היא חלשה, או לפחות מיתממת: ברור שסינר ושביונטק, מולטי מיליונרים שכל פיפס שלהם מפוקח על ידי אנשי צוות צמודים, יכולים להתמודד עם האשמות משפטיות ביתר קלות לעומת שחקנית זוגות איזוטרית כמו מור (המקרה של האלפ יותר מורכב). זו בדיוק חלק

מההפליה: אם הכללים מאפשרים לשחקני צמרת להתמודד עם ההליכים ביתר מהירות ויעילות ועקב כך לחסוך שנים של בירורים משפטיים מתישים ויקרים מאוד, הרי שהם מפלים.

איני שוחה בפרטים של כל התיקים המשפטיים השונים שהתנהלו - בכל זאת, יש לי חיים - אבל התמונה שמשתקפת מהטיפול בתיקים של סינר ושביונטק לעומת תיקים אחרים היא מאוד עגומה. לפחות על פניו, הציבור רואה טיפול מהיר מאוד, שקט מאוד (שני המקרים נודעו לנו הרבה אחרי שההשעיות הקצרות נגמרו, ביוזמת השחקנים), שנגמר בענישה קצרצרה, וזאת לעומת מסכת גיהנום שעברו טניסאים אחרים שנקלעו לפרשיות סימום, אפילו אם יצאו בסוף זכאים (כמו מור).

את כל זה יש לזכור על רקע מה שכתבתי קודם - שבטניס אין ממש היסטוריה של סימום שהיה בעל השלכות דרמטיות על הענף. ואם סימום הוא תופעה שולית מאוד בעולם הטניס (והוא אכן כזה), יכול להיות שהגישה הבעייתית אינה הגישה במקרים של סינר ושביונטק, אלא להפך: המשפטיזציה ההרסנית במקרים האחרים.

אם אנחנו יודעים שכמויות זניחות של סם לא משפרות ביצועים באופן דרמטי, האם באמת מוצדק להשעות טניסאית למשך שנה וחצי עד שבכלל מבררים עד הסוף את המקרה שלה? האם אפילו העונש הקל יחסית שקיבלה שביונטק - חודש השעייה בגלל שנטלה תרופה מאושרת ומפוקחת שזוהמה בלי שום אשמה של הטניסאית - מוצדק? ואולי כל סיפור הסימום, בגלל כל מני טראומות מענפים אחרים לחלוטין, פשוט יצא מכל פרופורציות בגלל קפדנות מופרזת ששקולה ממש לקנאות דתית פנאטית?

3. מה שמביא אותי לנקודה האחרונה: התגובות.

נדמה לי שמרבית עולם הטניס הגיב בשתיקה או בגמגום לאור החדשות. זו תגובה מובנת: לאור הזיכוי הכמעט מוחלט מצד רשויות האכיפה, מה כבר יש להגיד? קרתה טעות, הטניסאים נענשו פחות או יותר, בואו נעבור הלאה.

אבל לצד התגובות מהסוג הזה, היו גם תגובות ארסיות מאוד, בעיקר מאוהדים (מספיק לקרוא תגובות לכל מאמר או פוסט שדן בנושא כדי להיווכח בהן), אבל גם מטניסאים, ובראשם ניק קיריוס (שהוכיח בעיניי שוב עד כמה מדובר באדם לא נעים, בלתי קולגיאלי, שאולי טוב לענף אבל רע באופן כללי).

זו כבר סוגיה סוציולוגית מעניינת. אם אנחנו יודעים שסמים הם נושא זניח לחלוטין בעולם הטניס, ושסינר למשל לא באמת הרוויח שום דבר מכמויות הסטרואידים המזעריות שנמצאו בדמו, מדוע המקרה הפשוט יחסית שלו מושך כאלה כמויות כעס וזוהמה?

סיבה אפשרית אחת היא כמובן קנאה: שחקנים כמו קיריוס, או דניס שפובלוב שביקר בחריפות את העונש הקצר של שביונטק, מקנאים. גם הם טניסאים מוכשרים מאוד, שמן הסתם תופסים את עצמם כמקצוענים לעילא, קורעים (או קרעו) את התחת כדי להצליח, ומעולם לא הגיעו לקרסוליים של סינר או שביונטק. לכן, הם קופצים על השד כמוצאים שלל רב - סימום! - ופסיכולוגית, מנצלים אותו כדי להצדיק בעיני עצמם מדוע הקולגות שלהם הצליחו יותר מהם.

אבל נדמה לי שסיבה עמוקה ומעניינת יותר היא אותה סיבה שמכרסמת גם במוסדות הדמוקרטיים ברחבי העולם בעשור האחרון: חוסר אמון. בפילוסופיה ידוע כלל התער של אוקהם, לפיו עדיף להעדיף הסבר פשוט על הסבר מסובך (כן, אני יודע שזה לא בדיוק מה שאומר הכלל, אבל בואו נשמור על פשטות לזכרו של אוקהם). אולם בשיח העכשווי שולט כלל אחר: תער הדיפ-סטייט.

תער הדיפ-סטייס גורס כי עלינו לא להסתפק במה שעינינו מראות לנו, ובדברים כפי שהם נחזים. "האמת" נמצאת במעמקים, במחשכים, תמיד מתוחכמת, תמיד מסתתרת. שחקנים לא מצליחים כי הם עובדים קשה יותר מאחרים אלא כי הם מסוממים. שחקנים לא מפסידים משחקים צמודים כי הם נחנקו אלא כי הם הסתבכו בפרשת הימורים. יהודים לא זוכים בפרסי נובל בגלל ההיסטוריה הייחודית של העם הזה, אלא כי הם שולטים מאחורי הקלעים במוסדות הכלכליים, התרבותיים והמדעיים של העולם. וכמובן, גם בפוליטיקה המקומית ניתן למצוא את כוחו של הטיעון הזה.

לכן, בכל פעם שאני קורא תגובות לאיזה אירוע בעולם הטניס ורואה טיעונים מסוג "סמים!" ו-"הימורים!", אני נאלץ להזכיר לעצמי שהלך הרוח הקונספירטיבי הזה הוא רוח התקופה, שאין טעם לכלות זמן או אנרגיה בהפרכת הטענות האלה, ושאולי פעם, יום אחד, אכתוב איזה פוסט ארוך על סימום בטניס. אולי היום.

שמעתי שבחודש נובמבר יש סיילים והפסקות אש. הפסקת אש אני לא יכול להציע - אבל סייל כן. לכן הורדתי את המחיר על "מלך הכוורת" למספר הנמוך ביותר אי פעם: 50 ש"ח. המשלוח בדואר ישראל גם זול במיוחד ועומד על עשרה שקלים. אגב, לחוששים, שלחתי כבר מאות ספרים בדואר רשום, וכולם ללא יוצא מן הכלל מצאו את דרכם לרוכשים בקלי קלות.

מי שמעוניין בכמות גדולים יותר של ספרים לקבוצות, לילדים מיישובי הצפון או מערב הנגב, באיסוף עצמי ובכל מני קומבינות כאלה ואחרות - צרו איתי קשר בפרטי, ונסדר את זה בקלי קלות ובמחיר זול.

ולגבי הספר עצמו, אאפשר לאחרים להעיד עליו.

קישור לרכישה - ממש כאן.

נ"ב - גם אוסטרליה היא בימינו מעצמת טניס, עם תשעה שחקנים בין 100 הראשונים. עם עלייתם של פופירין ותומפסון שהגיעו השנה לשיאים חדשים, אוסטרליה הפכה להיות פאקינג שיט אמיתי. עכשיו היא רק צריכה שחקן צמרת אמיתי (עם כל הכבוד לאלכס דה מינור).

איטליה זכתה אמש בגביע דייוויס בפעם השנייה ברציפות. הגמר מול הולנד המפתיעה היה המפגש הכי פשוט שלהם בשבוע הגמר, כשברטיני ניצח את ואן דה זנדסחולפ בשתי מערכות, וסינר ניצח את חריקספור בשתי מערכות גם הוא. כמה מחשבות על ההישג, ובכלל:

1. איטליה הפכה לספרד החדשה. אם בעבר הקרוב ספרד (ובמידה פחותה יותר, צרפת) הייתה אימפריית הטניס המאיימת ביותר, איטליה החליפה אותה במידה רבה.

יצא לי כבר לכתוב על "ארבע הגדולות", ארבע המדינות ששולטות בטניס בעשור האחרון: איטליה, ספרד, צרפת וארה"ב. המספרים של ארבעתן עדיין מטמטמים: לאיטליה יש תשעה שחקנים במאייה הראשונה, מתוכם שישה ב-50 הראשונים. לארה"ב, אימפרייה של ממש, יש תשעה שחקנים במאייה הראשונה גם כן, אבל שמונה (!) מתוכם בין 50 הראשונים - כמעט כל שחקן חמישי בצמרת הוא אמריקאי. לצרפת יש הכי הרבה שחקנים במאייה הראשונה - 13 - אבל רק שלושה מתוכם בין 50 הראשונים. ספרד הדרדרה משמעותית, וכיום יש לה רק שישה טניסאים במאייה הראשונה, ורק אלקרז ופדרו מרטינז בין 50 הראשונים.

(הערת אגב 1, גם רוסיה חזקה מאוד למרות שאינה משתתפת בתחרויות בינלאומיות, אולם החוזק שלה נשען כבר שנים על אותם שלושה טניסאים, בעוד שהעומק האיטלקי-צרפתי-אמריקאי הוא בלתי נתפס, עמוק לתוך המאייה השנייה בדירוג העולמי ומעבר לכך).

(הערת אגב 2, איטליה זכתה גם בגביע בילי ג'ין קינג השבוע, המקביל של גביע דייוויס, אלא שבמקרה של נבחרת הנשים האיטלקית מדובר קצת יותר במזל: שתי האימפריות המאיימות של סבב הנשים, ארה"ב וצ'כיה, הפסידו מוקדם מסיבות שונות, רוסיה החזקה מאוד לא יכולה להשתתף, וההצלחה של איטליה בהובלה ג'סמין פאוליני לא מסמנת את הפיכתה של איטליה למעצמת טניס בסבב הנשים)

אלא שההבדל בין איטליה לצרפת וארה"ב הוא ברור: יאניק סינר.

2. סינר חתם את עונת 2024 עם רקורד מאוד מרשים של 73 נצחונות מול שישה הפסדים בלבד. הוא לקח לפחות מערכה אחת בכל משחק ששיחק בו העונה (מצטרף לפדרר וסרינה, שני היחידים שסיימו עונה בלי להפסיד אפילו פעם אחת בשתי מערכות). בין היתר זכה בשתי תארי גראנד סלאם, שלושה תארי מאסטרס, אליפות סוף העונה וגביע דייוויס.

כפי שכתבתי לפני שבוע, נדמה לי שלמרות שלכל אחד מארבעת הגדולים היו עונות מרשימות יותר, העונה של סינר היא עדיין מאוד מאוד מרשימה. למעשה, נדמה לי שזו העונה המרשימה ביותר של טניסאי ששמו אינו ג'וקוביץ'-נדאל-פדרר-מארי מאז שנות ה-80, אולי למעט 1994 של סמפראס. מה שמרשים כל כך אינו רק הישגי השיא, אלא העקביות.

מה שלמדנו על סינר השנה נשמע פשוט, בנאלי ובמידה מסוימת טאוטולוגי, אבל הוא אמת לאמיתה: יאניק סינר טוב מאוד בלנצח במשחקי טניס. זה ממש לא ברור מאליו. לאורך השנים ראינו שלל שחקנים מוכשרים, מלהיבים וטובים מאוד בטניס. אולם הכישרון לעשות את מה שנדרש כדי לנצח, שוב ושוב ושוב, במעמדים חשובים כמו גם בסיבובים ראשונים, מול יריבים בעלי סגנונות שונים, כשהגוף עייף או רענן, בכל רחבי העולם, וגם על משטחים שונים (אם כי כמעט כל ההישגים המשמעותיים של סינר השנה הושגו על משטחים קשים), הוא יכולת נדירה שבנדירות שבסופו של דבר מגדירה את השחקנים הגדולים באמת. סינר, מסתמן, הוא אחד מהם.

3. איזה כיף שמתאו ברטיני, שנראה שהופך להיות החואן מרטין דל פוטרו החדש, מרים גביע חשוב כזה. למרות שגם השנה סבל משלל פציעות, הוא הספיק לזכות גם בשלושה תארים בסבב ב-2024. אין הרבה שחקנים ששרדו פציעות חוזרות ונשנות וזכו להתייצב שוב כשחקנים בריאים ויציבים. נקווה שגורלו של ברטיני יהיה שונה - הנוכחות שלו טובה לסבב.

4. השבוע למדנו גם על החיבור המפתיע בין נובאק ג'וקוביץ' למאמן החדש שלו, אנדי מארי. על החיבור עצמו אין לי שום דבר חכם להגיד - מארי מעולם לא אימן, ואין לנו שום מושג איך תהיה הכימיה בין השניים ומה מארי יכול להוסיף לצוות של ג'וקוביץ'. מה שאנחנו כן לומדים הוא שג'וקוביץ' מנסה דברים חדשים כדי להמשיך ולהיות הישגי ב-2025, מה שמעיד על רמת המוטיבציה הגבוהה שלו. אליפות אוסטרליה נפתחת בעוד פחות מחודשיים, ומסתמן שיהיה כיף.

שמענו את שקשוק העצמות מהדהד מאותם כסאות חשופים בארתור אש. הם שיחקו נורא ואיום ברגעים החשובים, מעניקים זה לזה מתנות מתמיהות, משליכים אחד לאחר את המומנטום כאילו היה תפוח אדמה לוהט. שניהם רצו כל כך להיות האחד שפורץ סוף סוף ושובר את ההגמוניה, והרצון העז הזה כופף את קומתם, סחרר את ראשם, הקהה את חושיהם, ובסוף, זברב היה זה שנשבר קצת יותר תחת הלחץ, ותים היה לאלוף גראנד סלאם.

הזכייה ההיא באליפות ארה"ב לא הייתה סתם זכייה ראשונה בגראנד סלאם. היא הייתה התגשמות של חלום רב שנים, נקודת שיא רמה במסע הארוך של תים, אנחת רווחה עצומה שניתן היה לשמוע ברחבי העולם על כך שסוף סוף, סוף כל סוף, משא הציפיות התרומם מעל כתפיו.

הוא עשה את שלו.

תוך כמה חודשים הגיעו פציעות. בהתחלה פציעה בברך, ולקראת קיץ 2021 הגיעה פציעה בפרק כף היד, ממנה לא התאושש עד היום.

החל מהזכייה בארה"ב ב-2020 ועד היום, משך ארבע שנים תמימות שהיו אמורות להיות שיא הקריירה של תים - הוא חגג את יום הולדתו ה-31 לפני חודש - הוא ניצח בסך הכל ב-47 משחקים בסבב. לשם השוואה, הוא ניצח ביותר משחקים בסבב בכל אחת מהשנים 2016, 2017, 2018 ו-2019. למעשה, תוך כמה חודשים מהזכייה הגדולה ההיא, תים התנדף מהסבב, הפך למתקמבק נצחי, כזה שכולם מקווים שאו-טו-טו הוא חוזר להיות מישהו או משהו, והתקווה נכזבת שוב ושוב (ולפחות קיבלנו אחלה משחק ממנו בתל אביב על הדרך).

יכול מאוד להיות שמה שגמר את הקריירה שלו היה הפציעה בפרק כף היד. אולם אני עצמי משוכנע כמעט לגמרי שהסיבה האמיתית כלל אינה פיזית.

לרגעים קצרים, תים שיחק ברמה של הגדולים ביותר, כפי שאמר אז מדבדב. אולם הוא לא היה אחד מהם. לא רק כי חבט קצת יותר טעויות לא מחויבות, לא רק כי הכדורים שחבט הסתובבו שניים או שלושה סיבובים פחות לדקה, אלא כי היה אנושי מהם.

אין דבר אנושי יותר מלחלום על משהו שנים, לקוות לו חזק כל כך עד שמתעוררים בלילה וממש רואים אותו לנגד עיניך, לקום בבוקר עם אש בעיניים כדי להילחם על החלום, להזיע למענו, לקרוע את התחת, לכעוס על הקשיים, לשנוא אותם, ואז ללמוד לקבל אותם, ללמוד אותם, להתגבר עליהם, להפוך אותם ליתרונות והזדמנויות, ללמוד ולהתפתח, תמיד עם החלום לנגד עיניך, כל בוקר, כל ערב, ואז, כשכל העבודה הקשה מאחוריך, כל הזיעה והכאב והתקוות והאכזבות והזכרונות, והחלום התגשם - לעבור הלאה, ולהמשיך בחיים.

אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, היום בערב ישחק דומיניק תים בפעם האחרונה כשחקן מקצועי ויפרוש מסבב ה-ATP.

בשנה כזו בה מסתלקים מאיתנו אדמו"רים נפילים כנדאל ומארי, הפרישה של תים נדחקת שלא בצדק לשולי החדשות. אולם תים ראוי ליחס מיוחד. הוא לא סתם עוד שחקן.

את הקריירה של תים יש להבין על רקע תקופת עלייתו לצמרת. תים פרץ לחיינו כשניצח את סטאן ואוורינקה במדריד אי שם ב-2014 כנער-גבר מחוצ'קן למדי, ונדחק לצמרת שנתיים לאחר מכן, בשנה בה העפיל לשישה גמרים בסבב וניצח בין היתר את נדאל (על חימר) ופעמיים את פדרר (כולל על דשא). הפופולריות שלו נסקה גם בזכות פוסטים נחמדים שכתב בפייסבוק בהם סיכם את החוויות שלו מכל משחק וטורניר, אותם חתם ב-"באמוס", על משקל "ואמוס", בקטע לא לגמרי ברור אבל לגמרי חמוד.

בתקופה ההיא, באמצע העשור הקודם, הסבב היה אוליגופול, כאשר ארבעת גדולי הדור זוכים בכל דבר שזז וואוורינקה מפריע להם מעת לעת. לשם ההמחשה, מ-2011 עד 2016, שש שנים תמימות, ארבעה שחקנים זכו ב-50 מתוך 54 טורנירי מאסטרס שהתקיימו. אלה מספרים מטמטמים שאין להם אח ורע בתולדות הטניס.

ההישגים התקדימיים האלה של ארבעת הגדולים קרו, מן הסתם, מכיוון שהם טניסאים היסטוריים. אבל הם התאפשרו גם מכיוון שהדור שאמור היה לפרוץ אחריהם מיאן להגיע. ילידי תחילת שנות ה-90 היו כישלון.

מסתובב במרשתת סרטון נחמד ובו דומיניק תים אוכל ארוחת ערב עם אלכס דה מינור וקספר רוד (ילידי 1998 ו-1999), והשלושה משוחחים. רוד ודה מינור מתפארים בכך שלצדם צמחו המון טניסאים מצוינים מסבב הנוער. ואז הם שואלים את תים: תגיד, נגד מי בכלל שיחקת בג'וניורס? ותים משיב: דווקא היו שחקנים לא רעים, למשל קרבאייס עשה קריירה יפה.

רוברטו קרבאייס באיינה, אתם מבינים?

תים נאלץ לפלס לו דרך בארץ לא זרועה. היו לפניו שחקנים שניסו לאתגר את הדיקטטורים כמו ואוורינקה, צונגה, ברדיך, סודרלינג, פרר, דאווידנקו, דל פוטרו ואחרים. אבל כל אלה עלו וצמחו במקביל לגדולי הדור. הדינמיקה ביריבויות האלה הייתה שונה, והציפיות מתים היו אחרות. הוא תויג מהתחלה בתור "הדור הבא", "מי שיערער על ההגמוניה" וכד', תוך שמשא הציפיות של האוהדים שיבוא איזה משיח שיגוון את הסדר הקיים נופל כמעט אך ורק על כתפיו, מכיוון שלא קם אף שחקן אחר בגילו שעשה סימנים של איכות.

הציפיות נבעו גם מכך שתים היה שחקן מעולה, ומהנה מאוד לצפייה. מי שקרא את הביוגרפיה של דודי סלע (אף פעם לא מאוחר, אגב) כבר מכיר את הסיפור של גונתר ברזניק, מי שאימן את תים בשנותיו המעצבות וטען שתים הוא פסל השיש המפואר ביותר שיצר, גם כי עבד קשה כל כך וגם כי מלכתחילה היה עשוי מחומר בעל פוטנציאל משובח.

תים החל לממש את ההבטחה כשהעפיל לחצי הגמר באליפות צרפת, ואז עוד פעם, ואז לגמר, ואז לעוד גמר, ואז גמר באוסטרליה, חמש שנים רצופות בהן התקרב לכאורה לתואר הגראנד סלאם הנכסף אך נעצר שוב ושוב על ידי נדאל וג'וקוביץ', שנים בהן שיחק טניס מופלא בשלל משחקים שהפכו לקלאסיקות; מי לא זוכר את המשחקים מול נדאל בארה"ב ואוסטרליה, את הניצחונות הגדולים מול ג'וקוביץ' ופדרר באליפויות סוף העונה ובאינדיאן ולס, את ארבעת הנצחונות שלו מול נדאל על חימר (יותר מכל טניסאי אחר, מלבד ג'וקוביץ'), את המשחקים הצמודים מול מדבדב וזברב.

אולם הוא נעצר, שוב ושוב ושוב, על ידי אותם שחקנים, אותם נפילים בני אלים שתארי הגראנד סלאם היו רשומים על שמם בכוכבים, שהיו ככוח טבע שתים לא הצליח להשתוות לו ברגעים החשובים באמת. כשזברב ואז ציציפס ואז מדבדב עלו להם ואיימו להאפיל עליו, נראה היה שתים עשוי להיכנס לרשימה הארוכה של טניסאי ה-"כמעט", אלה שהיו כמעט מהטובים ביותר, כמעט זכו בתארי גראנד סלאם, כמעט רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה. אתם יודעים, טניסאים כמו תומאש ברדיך - מולטי מיליונר, שחקן עצום, מדהים, ניצח את כולם, שיחק בגמר וימבלדון, ושבעוד עשרים או שלושים שנים ההיסטוריה כמעט תשכח ממנו לגמרי, מצב עניינים בלתי צודק ובלתי נמנע גם יחד.

ואז הגיעה הקורונה. עולם הטניס שקט ודמם לו, הטניסאים נאספו אל בתיהם, נערות חבטו כדורים מגג לגג מעל רחובות הערים השוממים, וכעבור חודשים ארוכים נערכה אליפות ארה"ב שונה ומשונה, בלי קהל, באצטדיון ארתור אש עצום וריק בו חבטות הכדור הדהדו מהכסאות החשופים. נדאל לא השתתף בתחרות, וג'וקוביץ' הודח ממנה לאחר שחבט כדור תועה לעבר גרון של שופטת קו אומללה, וזהו, הדבר קרה - לראשונה בקריירה שלו, בין דומיניק תים לבין גביע גראנד סלאם לא עמדו לא נדאל ולא ג'וקוביץ'.

תים שיחק מול מדבדב בחצי הגמר שרבים ראו כ-"גמר האמיתי", וזה היה משחק מעולה, אינטנסיבי, ובו תים גבר על מדבדב בשלוש מערכות צמודות במיוחד, ובסופו מדבדב אמר שבעיניו תים הגיע לרמה של הגדולים ביותר, והטניס שלו כבר לא נופל מזה שלהם.

הגמר, לעומת זאת, היה קשה לצפייה. ידיהם של תים וזברב רעדו עד כדי כך שכמעט

אני רוצה להודות לרפאל נדאל שנתן לי התראה של חודש שלם כדי לחשוב מה אכתוב לרגל פרישתו מעולם הטניס. הדילמות ברורות: האם לדחוק הצידה את עצמי ואת רגשותיי כלפי נדאל, ולהתמקד רק בהישגיו ובהשפעה שלו על עולם הטניס? האם דווקא לחפור ברגשות הסוערים מאוד שהאיש הזה עורר בי, כמו השמחה האדירה שחשתי כל פעם שהפסיד בגראנד סלאם? ואולי אין זה ראוי, הרי אחרי מות (מטאפורי) קדושים אמור, והוא בכל זאת שימח מיליוני אוהבי טניס ואף החזיר בתשובה רבים והביאם אל חיק דת המחבט? נראה, נראה. בינתיים אצטרף למקהלה: תודה על הכל, רפא, על הטוב והרע. מעטים האנשים בעולם שגרמו לי להרגיש כפי שאתה עשית.

תודה למתן קובץ' על הפרשנות המפוקפקת לחדשות

מה שכן, יש לציין שזה היה ההימור הבאמת מרשים מבין התגובות שם:

בעקבות הזכייה של ג'רי שאנג בצ'נגדו, התואר הראשון בקריירה של הכוכב הצעיר הזה, נראה לי שאפשר לסכם ברמה דיי גבוהה של ודאות את רשימת ההימורים ל-2024 שפרסמתי בתחילת השנה (בתגובות לפוסט הזה). לדעתי הצלחתי לא רע. אני חייב להגיד שאני מאוד מאוד מבסוט מההימור על שאנג, שהתבסס אך ורק על משחק אחד שלו שראיתי במקרה בשנגחאי בשנה שעברה, ובו הוא הרשים אותי מאוד (למרות שהפסיד).

*למען הדיוק, שאנג יעפיל בדירוג מחר למקום ה-51, אבל עד סוף העונה הוא כמעט לא מגן על נקודות ולכן צפוי לעקוף כמה וכמה שחקנים שמדורגים מעליו

קראתי הבוקר על לכתו של ד"ר איאן פרומן, אחד מהאבות המייסדים של הטניס בישראל. לפני שלוש שנים הייתה לי הזכות לבקר אותו בביתו בזמן שראיינתי ואספתי מידע לקראת כתיבת הביוגרפיה של דודי סלע.

הוא שמח לארח אותי כדי לעשות דבר שהיה דיי ברור שחביב עליו מאוד: לדבר על טניס. דיי מהר במהלך הפגישה הבנתי שלא יהיה לו המון לחדש לי על דודי עצמו, והשיחה גלשה לטניס בכלל - להיסטוריית הענף בישראל, לתפקיד הקריטי שהיה לאיאן בעיצובו, לסבב העולמי, ולשלל החלומות שהוא עדיין רוצה לממש. בין היתר, אני זוכר שהוא פירט היכן בדיוק ברמת השרון יקומו מתקנים שיאפשרו להפוך את מרכז הטניס למרכז בינלאומי שיפתח את הטניסאים הישראלים, הירדנים והמצרים ביחד, בפרויקט שיעצב לא רק את דור העתיד של הטניס הישראלי אלא גם יתרום לאחווה אזורית. כמה פעמים בשיחה הוא נאנח ואמר "אח, נמרוד, יש עוד כל כך הרבה לעשות!"

הוא הראה לי את אוסף המחבטים הישנים שלו (בתמונה), חלקם מהמאה ה-19, ואת אוסף ספרי הטניס שלו. קיוויתי מעט שהוא יעניק לי כמה מהם במתנה. בסוף הוא השאיל לי ספר זכרונות שהוא עצמו כתב - נדמה לי שקרא לו The Fun in Fundraising - ובו סיפר על כל השתלשלות העניינים בשנים בהן הקים יחד עם שותפיו את מרכזי הטניס הישראליים.

זה היה המפגש הזכור לי ביותר מכל עשרות הראיונות שקיימתי בתקופה ההיא. יצאתי ממנו עם אנרגיה וחדוות עשייה של ממש. אם איאן פרומן בן ה-84 יושב בביתו ומפנטז על כל מה שהוא עוד יכול לעשות במקום לנוח על זרי הדפנה, מי אני שאשב בבית בלי לעשות.

בעקבות המפגש והקריאה בספר הזכרונות, הוספתי לביוגרפיה של דודי פרק על הקמת מרכזי הטניס. בסופו של דבר הוא ירד בעריכה כדי שהספר יתמקד בדודי ולא יתפזר. אני מצרף כאן את טיוטת הפרק הגנוז במלואה, לזכרו של ד"ר איאן פרומן, אדם נדיר באמת שכל אוהד טניס בישראל חב לו חוב של ממש.

---

השידוך בין עולם הטניס למדינת ישראל אינו מובן מאליו. טניס לא נחשב לספורט עממי במיוחד, ודבקה בו תדמית אריסטוקרטית. התדמית הזאת אינה בלתי מוצדקת. שורשיו של המשחק באחוזות פאר של אצילי אנגליה וצרפת. מעצמות הטניס הגדולות בעולם הן, היסטורית, מדינות מערביות עשירות, שברובן מדברים אנגלית: ארה"ב, אוסטרליה, אנגליה וצרפת, בהן מתקיימים גם ארבעת טורנירי הגראנד סלאם. מי שלא יודע כמעט דבר על עולם הטניס מכיר בדרך כלל פרטים מתוך עולם הדימויים החזותי שלו: שבווימבלדון הטניסאים והטניסאיות לובשים לבן או שנשים משחקות טניס בחצאיות נאות ומחמיאות ואולי עונדות צמיד טניס. בנוסף, טניס הוא ספורט אינדיבידואלי במידה קיצונית. אין בו (כמעט) קבוצות, עזרה על המגרש ממאמן או עמית או אפילו קבוצה גדולה של יריבים שמקיפים את הספורטאי כמו במירוצים מסוגים שונים. על המגרש מתחרים שני אנשים בודדים, מופרדים מחבריהם, משפחתם והצוות שלהם בחומות של חוקים, שופטים וקהל נלהב שלרוב אינו אמפתי. אפילו היריב נמצא מצדה השני של רשת ארוכה. ישראל היא מדינת ה-"אחי" והקולקטיב. קרבות גלדיאטורים אינם חלק מהתרבות המקומית.

כיום טניס הוא בין חמשת ענפי הספורט המובילים בארץ לכל הפחות, הצלחה מסעירה במיוחד בהתחשב בתנאי הפתיחה הלא נוחים. את שורשי ההצלחה אפשר לייחס לכמה גורמים. למשל, אפשר להחמיא לשמש הישראלית. בעוד שטניסאים אירופאים נאלצים לחפש מחסה מגשם, שלג וקור במהלך חלקים נכבדים בשנה, בישראל אפשר לשחק טניס לאורך השנה כולה בתנאי שמורחים קרם הגנה ומצטיידים בבקבוק מים. בנוסף, למרות התדמית היוקרתית של הענף, הוא אינו דורש תשתיות מפוארות או מתוחכמות: לא שטחים רחבי ידיים שנדרשים לגולף, לא מסלולים ריקים, ארוכים ומפותלים עבור מרוצי אופניים או מכוניות, לא אולמות התעמלות רחבי ידיים ומלאי מזרונים ומכשירים, ולא שלג שיורד בחורפים קפואים וארוכים. מגרשי טניס יכולים להפוך גם למגרשי כדורסל או כדורגל (השמועה אומרת שטניס הוא הספורט השני הכי פופולרי אחרי סטנגה במגרשי טניס מסוימים), והקמתם זולה ופשוטה יחסית.

בנוסף לכל הסיבות האלה, ישנה גם סיבה היסטורית: הטניס בישראל התפתח בגלל שהיו אנשים שדאגו לכך וחשבו שנכון להפריח את שממת הספורט הישראלית דווקא באמצעות מחבטים וכדורים קטנים וצהובים. על מנת שהטניס יצליח נדרשו מגרשים, ציוד ומאמנים, וזאת הביאו לארץ מייסדי מרכז הטניס, ובראשם רופא שיניים יליד בדרום אפריקה בשם איאן פרומן, באמצעות תרומות פילנתרופיות.

פרומן נולד בדרום אפריקה ועלה לארץ לאחר שהתאהב בה במהלך משחקי המכביה בהם השתתף. הוא היה טניסאי מצטיין. בין היתר העפיל לסיבוב השלישי בווימבלדון כשייצג את דרום אפריקה, ולאחר מכן ייצג את נבחרת ישראל בגביע דייוויס כשחקן ומאמן. מגרשי הטניס עליהם התאמנה הנבחרת היוו עבורו מקור השראה; הם היו נוראיים.

בשנים בהן אגודות הספורט שלטו בישראל, שחקנים שהשתייכו ל-"מכבי" ול-"הפועל" התאמנו בנפרד, אפילו שהיו חברים כולם בנבחרת ישראל. שחקני

".

התותים עדיין לא בשלו על השיחים בעת שנפתח המשא ומתן עם החקלאי בעל השדה כדי לקנות ממנו את הזכות להשתמש בקרקע.

"כמה אתה מרוויח עליהם?", נשאל החקלאי.

"אחרי שיבשילו ואקטוף אותם, משהו כמו עשרת אלפים לירות," הוא ענה.

"ניתן לך עשרת אלפים לירות עכשיו, ונקנה את התותים כמו שהם".

"אבל הם לא בשלים!", השתומם החקלאי.

"זה בסדר, אנחנו אוהבים אותם ככה".

לאחר ששדה התותים נמחק, נתקלו היזמים בשלל קשיים נוספים במהלך הבנייה ואחריה. מע"צ, למשל, לא הסכימו בשום פנים ואופן לאפשר בנייה של כביש גישה לאתר הבנייה מאחד מהכבישים הראשיים, ולכן הפועלים נאלצו להעביר את כל חומרי הגלם והציוד דרך שדות רמת השרון. לאחר טקס ההשקה התברר שהביקוש לאימוני טניס עצום ואין מספיק מאמנים, מגרשים וכדורים כדי להכיל ולספק את כל הילדים שצבאו על גדרות המרכז. את הילדים שהגיעו למרכז בחנו כדי להבין מה רמת הספורטיביות שלהם, ואת הטובים חילקו לקבוצות גדולות בנות 12 ילדים כדי שיוכלו להתאמן במקביל על המגרשים המעטים. ילדים רבים לא התקבלו לחוגים, והביאו מבול של הורים זועמים על ראשי ההנהלה. במקביל, מרכז הטניס התחיל לייבא כדורים משומשים מארה"ב, שם נאספו על ידי יהודים מקומיים בארגזים שהוצבו במרכזי הטניס. רכבת אווירית שהופעלה על ידי מתנדבים ועובדים של מרכז הטניס הביאה אלפי כדורים משומשים לישראל בכל שנה. בשיא הפעילות, כ-20,000 כדורי טניס משומשים יובאו כל שנה מארה"ב לישראל.

שנה לאחר הקמת המרכז, נחנך בטקס רב רושם גם אצטדיון קנדה בן 5,000 המושבים, שהיה אז אחד מאצטדיוני הטניס הגדולים בעולם, ונבנה בתרומותיהם של יהודי קנדה. האצטדיון עתיד להכיל מאות משחקים חשובים, כולל משחקי גביע דייוויס וגביע בילי ג'ין קינג (לשעבר גביע הפדרציה) של נבחרות ישראל, וכן טורניר ATP שנערך בו במשך כ-20 שנים ובו השתתפו כמה מהשחקנים הטובים בעולם, כולל טניסאים ישראלים שגדלו על המגרשים ברמת השרון והגשימו את חזון מרכז הטניס.

הקשיים היו שרירים וקיימים, אבל העובדה הוצבה בשטח: בישראל הוקמו מגרשי טניס בסטנדרט בינלאומי, שהעניקו לילדים ישראלים אפשרות להפוך לטניסאים. לולא החזון, העקשות והתרומות, סביר להניח שטניס היה נותר ספורט איזוטרי לחלוטין בישראל למשך שנים רבות.

בנוסף לרמת השרון, הוקמו בישראל מרכזי טניס רבים נוספים תודות לפעילות מרכז הטניס. מרביתם הוקמו באיזורי פריפריה גאוגרפית או תרבותית כדי לאפשר לילדים מעוטי יכולת כלכלית להיחשף לטניס. אחד מהם קם בקריית שמונה.

לא קשה לדמיין את בקשת התרומה שהעלו מנהלי מרכז הטניס בפני התורמים מאמריקה כשהציגו בפניהם את הרעיון להביא את הטניס לעיר הצפונית בישראל: הילדים בקריית שמונה המופגזת מבוהלים ואומללים. הטניס יעזור להם לשכוח קצת מהצרות ויעניק להם מסגרת ואפשרות לחלום בגדול. במקרה של משפחת סלע החזון הפך למציאות.

ל. שחקני מכבי, וביניהם פרומן, התאמנו במרכז טניס קטנטן ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, בין דוכני פלאפל, צפירות רכבים שנסעו ברחובות הסואנים ובניינים שעל המרפסות שלהם ישבו מקומיים משועממים וצפו במשחקים כשהם מדברים בצעקות על פוליטיקה. במרכז היו ארבעה מגרשי כורכר שטופי חול, שאף אחד מהם לא היה בגודל תקני. גורלו של כל כדור שעף מעל הגדר היה מר, והוא לא שב לבעליו. עוד לא הומצאו הגריפים שנכרכים כיום על ידיות המחבטים ומונעים החלקה, ומרבית טניסאי העולם חיככו את ידיהם בנסורת עץ כדי שתספוג את הזיעה ותמנע החלקה. לנבחרת ישראל לא הייתה פריבילגיה כזאת – הם שפכו קוקה קולה על ידיהם לפני משחקים כדי שהידיים שלהם יהיו דביקות והמחבטים יוותרו במקומם.

מרבית מפגשי גביע הדייוויס שאירחה ישראל בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות נערכו ברמת גן, במרכז טניס בן שלושה מגרשים מאובקים. ב-1971 ישראל אירחה את רומניה, שהייתה אחת הנבחרות החזקות בעולם. איליי נסטסי ואיון טיריאק הרומנים התערבו ביניהם מי יצליח לנצח את אחד השחקנים הישראליים בלי להפסיד ולו משחקון. יהושע "שוקה" שלם האגדי, שהיה אלוף ישראל 9 פעמים ברציפות, עמד בפרץ וניצח בשישה משחקונים מול נסטסי ובחמישה מול טיריאק. יוסף שטבהולץ לא היה כה בר מזל: טיריאק ניצח אותו בתוצאה המשפילה 0-6 0-6 0-6, ונסטסי הפסיד בהתערבות כשניצח 0-6 0-6 1-6.
במפגש מול שחקני העלית הרומנים צפו כמה עשרות אנשים שישבו בכסאות עץ שהונחו על גבי שש שורות ביציע מאולתר. שנה לאחר מכן, במפגש גביע דייוויס מול איראן, אותם כסאות ממש עוד היו שם לאחר ששרדו את החורף. הצופים שהגיעו כדי לצפות בישראל נגד איראן נאלצו לשלוף שבבי עץ מישבניהם לאורך ימי התחרות, ונבחרת ישראל אולצה לשלם על ניקוי יבש לבגדי הצופים ששרף העץ נדבק אליהם.

המתקן הצנוע ברמת גן לא תוכנן כדי לארח מפגש ספורט בינלאומי, והיו בו רק שני חדרי שירותים. לפיכך, נבחרת ישראל התמקמה בשירותי הנשים ונבחרת איראן בשירותי הגברים. לפני תחילת המשחקים, הטבע פעל את פעולותיו וכמה מהצופות ביקשו להשתמש בשירותים. נבחרת ישראל נאלצה להתלבש, לפיכך, בשיחים. הנבחרת האיראנית לא הייתה מודעת למתרחש שכן הצופים, תתברך תושייתם, הטילו מימיהם באותם שיחים ממש שמסביב למגרשים והותירו לאיראנים את חדר השירותים שלהם.

מפגשי גביע דייוויס תוכננו ככלל לשלושה ימים, אבל בגלל אורך המשחקים והיעדר התאורה, המפגש בין איראן לישראל נגרר ליומו הרביעי. כשהגיעו הנבחרות לרמת גן באותו יום עודף, גילו שמנויים מקומיים משחקים על המגרשים ומסרבים לפנות אותם, על אף שהוסבר להם שנבחרת ישראל בכבודה ובעצמה זקוקה למגרש כדי לשחקן בו בגביע דייוויס.

לאור הסיפורים הללו וסיפורים נוספים, ניתן לקבוע בזהירות המתבקשת שמצב הטניס הישראלי לא היה משובח במיוחד בשנות ה-70.

פרומן אסף סביבו צוות שהורכב מארבעה יהודים אמריקנים ומפרדי קריווין, יהודי בריטי בעל טעם בבגדים וגינוני נימוס שנראו לקוחים מבית המלוכה, והשישה שמו להם למטרה לשנות מהיסוד את עולם הטניס הישראלי. בחזונם, התכוונו להקים בישראל שורה של מרכזי טניס חדשניים, רוויי מגרשים וציוד, עליהם יוכלו להתאמן ילדי ישראל וכך יועמדו דורות של טניסאים חובבנים ומקצוענים. שיטת העבודה הייתה גיוס תרומות בחו"ל. על תקציב מדינת ישראל אי אפשר היה לבנות.

כשהפרוייקט עוד היה בחיתוליו, מייסדי מרכז הטניס גילו שגיוס הכסף לצורך בניית המגרשים היה החלק הקל. אוזני יהודי העולם היו כרויות למסר השיווקי שהושמע להם: באמצעות הטניס אפשר להגיע לילדים, לעזור בחינוכם ולהעניק להם כלים לחיים, ובנוסף לתרום לשוויון ולאחווה בין העמים בארץ הקודש. החלק הקשה יותר היה למצוא מנהיגים בישראל שירתמו לחזון. מייסדי מרכז הטניס נאלצו לרדוף אחרי ראשי עיריות ולהתחנן שיוקצו להם קרקעות עליהן יוכלו לבנות את מרכזי הטניס שחלמו עליהם.

הכסף כבר גויס לבניית מרכז הטניס הראשון שאמור היה להיות ספינת הדגל של עולם הטניס הישראלי. הודפסו עלונים מפוארים ועליהם שורטט איורים של מגרשים מטופחים שמקיפים אצטדיון רחב ידיים בעל אלפי מושבים. מרכז הטניס הראשון אמור היה לקום ברמת גן, בשטח שעליו נמצא כיום הספארי, אבל ראש העירייה, שהתלהב בתחילה מהרעיון, הטיל פצצה ברגע האחרון והתנה את פתיחתו בכך שישחקו בו רק שחקנים ששייכים לאיגוד "מכבי". זה היה תנאי שהמייסדים לא התכוונו לעמוד בו, ותוך זמן קצר התרוצצו בשטח ג'ירפות וזברות במקום שלמה גליקשטיינים ועמוס מנסדורפים.

החיפוש אחר הקרקע המיועדת הגיע לפתחו של פסח בלקין, ראש עיריית רמת השרון שהייתה עיר מגוריו של פרומן. בלקין הגיע לפרומן לטיפול שיניים, ופרומן התלונן באוזניו על הקשיים שחווה מול ראש עיריית רמת גן. "אתה תושב רמת השרון, דוקטור, מה אתה הולך לי לרמת גן?! יש לי את המקום המושלם בשבילכם," אמר בלקין. "יש קרקע שמיועדת למטרות ספורט, אבל השכרנו אותה והיום יש בה שדה תותים

תודה רבה לכל מי שהצטרף בשעות האחרונות לקבוצת הוואטסאפ. היא התמלאה, ואם יש לכם חברים נוספים שרוצים להצטרף, יצרתי קבוצה חדשה שתהיה זהה לקבוצה המלאה מבחינת תכנים. מוזמנים להפיץ את הקישור - https://chat.whatsapp.com/Ezv6pllvMnFIDQpcV14Qpt

שלום חברים וקהילה יקרים. זו הודעה אישית.

החל מנובמבר בשנה שעברה צמצמתי באופן דיי דראסטי נוכחות ברשתות החברתיות. מחקתי את כל האפליקציות מהטלפון. מהאינסטגרם נפטרתי לגמרי. ליתר ניגשתי רק מהמחשב, בשעות מסוימות של היום.

עשיתי את זה כדי לנשום קצת יותר אוויר, וקצת פחות צחנה. החדשות גרועות מספיק גם בלי שמוסיפים עליהן את כל הדעות הלא מקוריות והכן מתלהמות שממתינות כאן תחת כל פוסט רענן, מזמינות ויכוח ומדון.

למעשה, החוט היחיד שחיבר ביני לבין הרשתות היה הטניס, ובפרט לכתוב לכם על טניס. הכתיבה על הטניס הצליחה לשלוף אותי מהמציאות היום-יומית הקשה, בין היתר כי האמנתי שאני מצליח אולי לעזור לאחרים להסיח את דעתם לכמה רגעים מאותה מציאות.

פריווילג בן פריווילגים שכמוני - אני מתכוון לזה ברצינות - את השבועיים האחרונים ביליתי ברומניה (הדבקתי למעלה סרטון שלי חובט שם על חימר, עם נעלי ריצה ומחבט בן 30 שנתן לי המאמן, ותוכלו לתת ביקורת בונה על הטכניקה שלי). התנתקתי שם לגמרי מהרשתות. עיני לא שזפה נוטיפיקציה שבועיים תמימים. זה היה שבוע הגראנד סלאם הראשון מזה למעלה מעשור שלם שלא סיקרתי בכלל.

כשחזרתי אתמול לארץ, הדלקתי את המחשב ושוטטתי במשך שעה או שעתיים בארצות הפייסבוק והטוויטר, והסתחרר לי הראש. הבנתי פתאום כמה שקט היה לי במשך שבועיים, וכמה רעש מחריש פתאום את אוזניי המטאפוריות. כן, ברור שזה גם ההבדל הבנאלי בין חופשה לבין שגרה, בוודאי השגרה הישראלית, בוודאי ובוודאי השגרה הישראלית לאור החדשות המחרידות של אתמול, ובכל זאת יש כאן גם משהו נוסף, מהותי ואינהרנטי לאתרים האלה שמטרתם העליונה והחשובה ביותר אינה לחשוף אותנו לדעות או רעיונות או סרטונים מצחיקים, אלא להשאיר אותנו מרותקים למסך בכל מחיר.

לכן, החלטתי להעמיק את דיאטת הרשתות שלי ולהתנתק מהן עוד יותר, ככל הניתן. חשוב לי להתמקד במה שחשוב בחיים: המשפחה, החיים שמחוץ למסך, אולי אשלים סוף סוף את ספר הטניס הבא שלי שכבר השקעתי בו כמה חודשים אך דרוש לי עוד זמן רב כדי להשלים.

מה זה אומר לגבי עדכוני הטניס שלי?

אני מתכנן לא להיות זמין בפייסבוק, בטוויטר ובטלגרם. אני עוד לא יודע כמה זמן זה יימשך. באופן כללי, בחיים, אני נגד אמירות עקרוניות דרמטיות ובלתי מתפשרות. דרמה אינה מועילה. אולי אצוץ כאן שוב עוד שבוע אחרי גמר אליפות ארה"ב, אולי בעוד חודש כשנדאל יפרוש, ואולי בעוד שנה. נראה.

הרשת החברתית היחידה שלא אתנתק ממנה היא וואטסאפ, כי בכל זאת צריכים איזה קשר לעולם. כפי שחלקכם יודעים, יש לי קבוצת וואטסאפ שקטה שעדכנתי בה במקביל לשאר הרשתות. עדיין לא החלטתי אם בה אמשיך לעדכן או לא, אבל בכל מקרה אני מציע שמי שרוצה לקרוא עדכונים שלי, ככל שיהיו, מוזמן להצטרף אליה (הקישור בהודעה למעלה), ושם גם ניתן יהיה ליצור עמי קשר.

שיהיה טוב בקרוב.

https://chat.whatsapp.com/ExF9IBA6ABJLuMSHogJe3Z

טוב, סליחה, בכל זאת היה לי קשה להתאפק, שני סרטונים מאוד משעשעים מבית היוצר של ה-ATP ששווה להקדיש להם כמה דקות:

האם גב היד ביד אחת מת? https://www.youtube.com/watch?v=tCUPz-JX8eo

שחקנים זוכים להפתעות נעימות במעלית https://www.youtube.com/watch?v=4jE7ctE31Qw

שתי הודעות מערכת:

1. מחר תסתיים הנחת הקיץ על הביוגרפיה של דודי סלע. לכן אציין בפעם האחרונה הקיץ שבמחיר של כ-80 ש"ח (כולל משלוח) תוכלו לפנק את עצמכם בכמה שעות טובות של העמקה וקריאה על טניס והתרפקות על זכרונות נחמדים. נדמה לי שזו השקעה טובה הרבה יותר מדברים אחרים שאתם עושים עם 80 ש"ח. קישור לרכישה כאן.

בנימה זו - תודה רבה לעשרות (!) האנשים שרכשו את הספר בשבועות האחרונים. לא האמנתי שעדיין ירכשו אותו שנה וחצי אחרי שיצא לאור. זה באמת מחמם את הלב, ואני מקווה שתהנו ממנו לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

2. כתלות במתקפה האיראנית, הלבנונית, התימנית, העיראקית וכיוצ"ב, אני מתכנן לצאת השבוע לחופשה עד סוף אוגוסט. לפיכך אפסיק לעדכן לגבי התפתחויות בטניס לשבועות הקרובים (למעט, אולי, סיכום של טורניר המאסטרס המתחולל בימים אלה במונטריאול בין לבין הפסקות גשם מדכאות). אולי זה אך ראוי - כשחברינו שהאולימפיאדה מילאה את עולמם נופלים לשביזות פוסט אולימפית, לא כל כך נעים להשוויץ שעונת הטניס בשיאה ואליפות ארה"ב מעבר לפינה.

נתראה בספטמבר.

נדאל לא ישחק באליפות ארה"ב. מתרבים סימני השאלה לגבי האם ימשיך לשחק בכלל מעבר ל-2024. כרגע ידוע שישחק בגביע לייבר, והוא דיבר בעבר על רצון לשחק גם בגמר גביע דייוויס השנה, שיתקיים בנובמבר. יתכן מאוד שאלה ימיו האחרונים כשחקן פעיל.