המשחק הגדול

הנה מייק וולץ, היועץ לביטחון לאומי הנכנס

ה-ICC התאבד היום.

צריך להבין את נקודת המבט האמריקנית בסיפור:
ברגע שה-ICC הוציא צו נגד ישראל, הוא קבע תקדים לדמוקרטיות מערביות שהן תחת סמכותו.
אז היום זו ישראל - ומחר זו ארה״ב.
אז ארה״ב תפעיל לחץ אדיר או לגלגל אחורה את הצו, או - שלא יאכף.

קולות בכירים בוושינגטון מדברים על ברית טכנולוגית, או 'נאט״ו טכנולוגי' - ברית של מדינות דמוקרטיות שתיצור חיץ בין המערב לסין. אבל מעבר להצהרות השאפתניות, בניית ברית כזו היא משימה מורכבת שדורשת הרבה יותר מאשר הסכמה על האיום המשותף. סקירה קצרה על טכנולוגיה, גיאופוליטיקה ודיפלומטיה:

טכנולוגיה היא חזית מרכזית במאבק בין המעצמות. הדומיננטיות האמריקנית בתחומים קריטיים - למשל, 96% משוק תוכנות התכנון של שבבים - נמצאת תחת איום מתמיד. סין משקיעה סכומי עתק בפיתוח יכולות מתקדמות במגוון תחומים: מבינה מלאכותית ושבבים, דרך מחשוב קוונטי וביוטכנולוגיה, ועד למערכות תקשורת וחלל.

כדי לבלום את ההתקדמות הסינית ולשמר את היתרון הטכנולוגי המערבי, גוברים הקולות בוושינגטון הקוראים להקמת ברית טכנולוגית בין מדינות דמוקרטיות. הרעיון פשוט לכאורה: שיתוף פעולה טכנולוגי הדוק בין בעלות הברית, לצד הגבלת הגישה של סין לטכנולוגיות מפתח, בעיקר ע״י הגבלות ייצוא.

אבל בניית ברית טכנולוגית מציבה שני אתגרים מרכזיים. ראשית, לא כל השותפות הפוטנציאליות רואות בסין איום ישיר. אירופה, למשל, מודאגת לא פחות מההגמוניה של חברות הטכנולוגיה האמריקניות. המושג "ריבונות טכנולוגית" בבריסל מכוון גם כלפי וושינגטון, לא רק כלפי בייג'ינג. בעוד יפן ואוסטרליה מזדהות עם החששות האמריקנים, הן גם תלויות בסחר עם סין. יפן רואה בסין שותפת סחר מרכזית.

שנית, המסגרות הקיימות לפיקוח על יצוא טכנולוגי אינן מספקות מענה לאתגרי ההווה. למשל, הסכם וואסנאר. ההסכם, שנחתם ב-1996, הוא הסדר וולונטרי שבו 42 מדינות מתאמות את מדיניות היצוא שלהן בנוגע לטכנולוגיות כפולות-שימוש (אזרחיות וצבאיות). בניגוד להסדרי המלחמה הקרה שכוונו ישירות נגד ברית המועצות, וואסנאר נועד להיות כלי גמיש יותר לפיקוח על יצוא טכנולוגי למדינות בעייתיות.

אבל ההסכם, שנוצר בעידן של נשק קונבנציונלי וטכנולוגיות מסורתיות, פשוט לא מתאים לעולם של בינה מלאכותית וקוונטים. נדרשת חשיבה חדשה על איך מפקחים על טכנולוגיות שקל להעביר ולשכפל, ואיך מגדירים בכלל מהי "טכנולוגיה כפולת-שימוש" בעידן שבו כל אלגוריתם יכול לשמש הן למטרות אזרחיות והן למטרות צבאיות.

אז איך בכל זאת מקימים ברית כזו? הניסיון מלמד שנדרשים כמה תנאים: הכרזה נשיאותית שתסמן רצינות, הצעה מפורטת שתהיה פתוחה לשינויים מצד השותפות, ואולי החשוב מכל - הגדרת יעדים חיוביים לצד אלה ההגנתיים. לא מספיק להתאחד נגד סין, צריך גם לייצר שיתופי פעולה מחקריים ותעשייתיים שיניבו ערך לכל החברות.

דרך אחת בה מודל כזה יכול להתפתח הוא להתחיל מה-G7 ולהתרחב בהדרגה למדינות נוספות כמו דרום קוריאה, אוסטרליה והולנד. הברית תפעל בשני צירים: תיאום מדיניות יצוא ופיקוח על טכנולוגיות רגישות מצד אחד, והאצת שיתופי פעולה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות מפתח מצד שני.

התהליך יהיה ארוך ומורכב - ייקח חודשים, אולי שנים, להקים משטר טכנולוגי חדש. אבל ההכרעה הגיאופוליטית של המאה ה-21 תלויה בו. מי שישלוט בטכנולוגיות המפתח של העתיד - מבינה מלאכותית ועד מחשוב קוונטי - ישלוט בעולם.

https://www.congress.gov/bill/116th-congress/house-bill/31/text

קצת רקע:

החוק שהטיל סנקציות על ממשל אסד, Caesar act, עומד לפוג ב-29 בדצמבר 2024. צריך להאריך אותו.

זה דורש פעולה מהקונגרס.

ממשל ביידן לא מעוניין שיחודש. עכשיו נראה שישראל מצטרפת למאמץ.

כפי שזה נראה ישראל תומכת בהסרת הסנקציות על סוריה במחשבה המוטעת שאסד:

א׳ יעצור את משלוחי הנשק האיראנים
ב׳ יתקרב לעולם הערבי ובעקיפין למערב, ויתרחק מאיראן.

אם הסנקציות על אסד יוסרו ועוד בתמיכה ישראלית זו תהיה פגיעה אסטרטגית בישראל, שלא רק שתחזק אויב על הגבול, גם תזכה בשנאה של כל אויב חיזבאללה שקנינו אצלו רצון טוב.

חייבים לעצור את המהלך הזה.

דיווח: ישראל מציעה להסיר את הסנקציות על אסד - אם ימנע הברחות נשק לחיזבאללה
https://www.ynet.co.il/news/article/hy00qg0kfje

עם החזרה הצפויה של טראמפ לבית הלבן, שוב עולות הקריאות ל'דה-דולריזציה'. אבל בעוד כולם מדברים על 'חלופות לדולר', סין - שאמורה להוביל את המהלך - דווקא מגלה כמה קשה להשתחרר מהתלות במטבע האמריקני. הנה למה:

הרצון של סין להפחית את התלות בדולר ברור: בשנתיים האחרונות, בייג'ינג הובילה מהלכים משמעותיים בכיוון - החל מהסכמי סחר ביואן עם ברזיל וארגנטינה, דרך הרחבת מערכת התשלומים CIPS כחלופה למערכת SWIFT האמריקנית, ועד לקריאות פומביות של בכירים סינים להפחית את השימוש בדולר. אבל בין הרצון ליכולת יש פער עצום.

למעשה, סין ניצבת בפני שלושה אתגרים מרכזיים: ראשית, אתגר טכני של נזילות - היואן סובל ממגבלות חמורות בשל מדיניות בקרת ההון הנוקשה, והנתונים מדברים בעד עצמם: בעוד שהדולר מעורב ב-88% מעסקאות המט"ח העולמיות, היואן מעורב רק ב-4.3%.

שנית, אתגר כלכלי - רזרבות המט"ח של סין, כ-3.3 טריליון דולר, מוחזקות ברובן בדולרים כי פשוט אין מספיק נכסים איכותיים במטבעות אחרים.

ושלישית, האתגר הפוליטי-חברתי, שהוא אולי המורכב מכולם.

כדי להפוך את היואן למטבע עולמי, סין חייבת לשחרר את ההגבלות על תנועות הון. אבל שחרור כזה עלול להוביל לחוסר יציבות פיננסית, שבתורה יכולה לגרום למשבר כלכלי ולערער את היציבות החברתית - ובכך לאיים על שלטון המפלגה הקומוניסטית. זה בדיוק מה שקרה בקנה מידה קטן יותר ב-2015, כששוק המניות הסיני קרס.

המערכת הפיננסית הסינית עצמה מהווה מכשול נוסף. היא בנויה כמבוך מורכב של הגבלות ופיקוח, עם שלושה סוגי מניות שונים (A, B, ו-H) וכללי מסחר נפרדים לכל אחד. זה אולי מגן על הכלכלה המקומית, אבל הופך את היואן לפחות אטרקטיבי בזירה הבינלאומית.

דוגמה מאלפת: כשרוסיה ניסתה לבצע "דה-דולריזציה" לפני המלחמה באוקראינה, היא הצליחה להעביר חלק גדול מרזרבות המט"ח שלה ליואן. אבל סין, עם רזרבות פי 15 מאלו של רוסיה, פשוט לא יכולה לעשות את אותו הדבר - אין מספיק נכסים "בטוחים" במטבעות אחרים שיכולים לקלוט כמות כזו של הון.

סין לא מעוניינת להרוס את המערכת הפיננסית העולמית - היא רוצה להשתלב בה בתנאים שלה. אבל גם כשיש התקדמות, היא לרוב פחות דרמטית ממה שנדמה.

לדוגמה, בעוד שחלקו של היואן בתשלומים חוצי גבולות של סין עלה מ-20% ב-2016 ל-50% ב-2024, רוב העלייה נובעת מתנועות הון בין סין להונג קונג, לא מסחר בינלאומי אמיתי. זוהי דוגמה מצוינת לפער בין כותרות מרשימות למציאות מורכבת.

כדי שהיואן יוכל באמת לאתגר את הדולר, סין תצטרך לעבור רפורמות יסודיות במערכת הפיננסית שלה, מה שבתורו כנראה ידרוש רפורמה פוליטית כלשהי. גם אם לא סיום שלטון המפלגה, לפחות מוכנות לספוג אי-יציבות מסויימת בשווקים.

עד אז, הדולר יישאר המלך. כי בסופו של יום, מטבע עולמי הוא כמו שפה - הוא חזק בדיוק כמו מספר האנשים שמשתמשים בו. והדולר? כולם מדברים אותו.

היי,

רק רציתי להודיע שהייתה תקלה לאחרונה ברישום למועדון המשחק הגדול.
התקלה טופלה וכעת ניתן להירשם.

בנוסף, כדי לפצות על האי-הנעימות, אני שמח להציע קופון הנחה של 25% על החיוב הראשון בעשיית מנוי חודשי, עם קוד קופון: Sr25.

מהרו להירשם, הקופון מוגבל ל-50 הנרשמים הראשונים.

תוכלו להזין את קוד הקופון בלחיצה על ״Have a coupon?״ בטופס הרישום.

נ.ב - למי שבנוי למחויבות ארוכת-טווח, המנוי השנתי עדיין זול יותר (:
https://greatgame.blog/options/%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a6%d7%99%d7%95%d7%aa/

אני בטוח שיש חכמים ממני בצוות של רוביו שמגבשים אסטרטגיה למזרח התיכון, אבל אם הייתי שם, זה מה שהייתי מנסה לעשות בשנה הראשונה של הממשל.

ברור שהיעד הראשון של הממשל צריך להיות סיום מהיר וברור של מלחמת חרבות ברזל, בכל הזירות. סיום כזה גם יאפשר לממשל לקדם יוזמות שונות (נורמליזציה סעודיה-ישראל, IMEC) וגם ישיב במידת מה את ההרתעה והאמינות האמריקנית באזור. אחרי שנה בה המלחמה נמרחת עם דה-אסקלציה, הפגנת עוצמה אמריקנית - צבאית ומדינית - תהיה שינוי מרענן ותקבע את הטון של הממשל באזור.

אבל איך עושים את זה?

בזירת עזה, הגישה צריכה להיות ישירה וחד-משמעית. ארה"ב צריכה להציג לחמאס הצעה פשוטה: שחרור כלל החטופים בתמורה למתן אפשרות ללוחמי חמאס לצאת לגלות. המלחמה בעזה תסתיים, החטופים ישחוררו, ואת עתיד הרצועה יהיה אפשר לקבוע בהסדר מדיני עתידי.

זו הצעה שמאזנת בין הצורך ההומניטרי הדחוף להחזיר את החטופים, לבין סיום הלחימה עם ידה של ישראל על העליונה. במידה וחמאס תסרב, התגובה צריכה להיות נחרצת: הגדלה מאסיבית של הסיוע הצבאי לישראל, הטלת סנקציות על כל הגופים הקשורים לתנועת חמאס, ודרישה להסגרת מנהיגי התנועה, היכן שהם נמצאים - טורקיה, קטאר, או כל מדינה אחרת.

במקביל, חשוב יהיה להפעיל לחץ משמעותי על קטאר, כולל איום בסנקציות וביטול מעמדה כבעלת ברית מרכזית שאינה חברה בנאט"ו. קטאר צריכה להבין שהמשך המלחמה בעזה מסכנת אותה ישירות, לא רק את הלקוחה שלה - חמאס.

בזירה הלבנונית, כנראה שאין ברירה אלא להתבסס על מנגנונים בינלאומיים מוכרים, תוך שיפור שלהם. ארה"ב תציע לצדדים לחתום על הסכם הפסקת אש, שיכלול יצירת אזור חיץ של מספר קילומטרים לאורך הגבול הצפוני. כוח יוניפ"ל מתוגבר בצבא לבנון יוצב לאורך אזור החיץ. כל חזרה של תושבים לבנונים לאזור תותנה בהסכם שלום בין ישראל ולבנון, עם שיחות ישירות בין הצדדים.

אבל מה עם חיזבאללה? זו תהיה טעות לתפוס את הפתרון של חיזבאללה כחלק מהסדר עם לבנון. חיזבאללה תלוי בתמיכה של איראן ובהכוונה שלה. הטיפול בחיזבאללה צריך להיות במסגרת הטיפול באיום האיראני. מה עושים כאן?

מול איראן המפתח יהיה לחץ כלכלי מוגבר ודיפלומטיה נחושה. ארה"ב צריכה להדק את אכיפת הסנקציות הקיימות ולדחוף את בעלות בריתה באירופה להפעיל את מנגנון ה-snapback. זה גם יעניש את איראן על הפרת הסכם הגרעין, גם ישקם את ההרתעה המערבית מול טהרן וגם ישנה את החישובים האסטרטגים שלה. האיראנים הראו באופן עקבי שהם נסוגים מול לחץ משמעותי שמאיים על הישרדות המשטר. אם הם רוצים להציל את עצמם, ארה״ב תהיה פתוחה למשא ומתן על הסכם חדש - שיותנה בהפסקת התמיכה בפרוקסי האיראנים באזור.

עד אז, נפט איראני יתפס בים, ובעלות הברית של וושינגטון במזרח התיכון יקבלו את כל הסיוע הצבאי הדרוש להן כדי לפעול התקפית מול טהרן - אם אלא מטוסי קרב, פצצות מדויקות או פצצות חודרות בונקרים. איום איראני בפריצה לפצצה יענה באור ירוק אמריקני לישראל לתקוף את מתקני הגרעין.

אחרי 4 שנים של דה-אסקלציה, ממשל טראמפ החדש יבטא במעשים את מה שהוא מאמין בו כעיקרון: Peace through strength.

כל הדרכים מובילות לרומא - אבל למה?

כי כשאתה מעצמה, אתה בונה את הדרכים סביבך. כי אתה יכול.
ומכאן ששינוי במאזן העוצמה העולמי מחייב גם שינוי בגיאוגרפיה הכלכלית של העולם.
והשינוי הזה לא מדלג על המזרח התיכון.

בפרק חדש של המשחק הגדול, אנו צוללים לדינמיקה הגיאופוליטית של האזור ורואים כיצד שלושה שחקנים - איראן, ערב הסעודית וטורקיה - מנסים לעצב מחדש את האזור.
האזנה/קריאה נעימה!
קישור: https://greatgame.blog/?p=16962

ולעניינים שהם פחות ברומו של עולם:
שתי השאלות הכי מעניינות עבורי הן -
א. מי יהיה מזכיר האוצר
ב. האם ממשל טראמפ יהיה מסוגל לנסח ולבצע מדיניות תעשייתית כמו קודמו, ביידן

כלכלה היא במרכז האג׳נדה של טראמפ וארה״ב חייבת תמיכה ממשלתית כדי לדאוג שהתעשייה יכולה לתמוך במאמץ מלחמה עם סין, חלילה.

ממשל ביידן הוביל מדיניות תעשייתית אפקטיבית מאוד, שכבר מביאה לתוצאות מרשימות בתחום תעשיית השבבים.

ממשל טראמפ בכהונה הראשונה היה חזק במכסים, פחות בתוכניות תעשיתיות. יהיה מעניין לראות את המצב עכשיו.

בנוגע למזכיר האוצר, אחד המועמדים הוא רוברט לייטהייזר - נציב הסחר בממשל קודם. לייטהייזר תומך גדול של מכסים, כריש במשא ומתן ואיש שרוצה לטפל עד השורש במדיניות הכלכלית הלא הוגנת של סין.

מספר מחשבות עם הניצחון המסתמן של טראמפ:

יש כאן עת רצון עבור ישראל להגדיל את האוטונומיה שלה מול ארה״ב, תחת ממשל ידידותי. בירושלים אסור לתת לניצחון של טראמפ להשכיח את הלחץ האמריקני המאסיבי שהופעל עלינו, והתלות המסוכנת שנוצרה כאן בוושינגטון.

מה אפשר לעשות?
ראשית, סיום הסיוע הביטחוני ומעבר לשת״פ בפיתוח אמל״ח, כמו תוכנית החץ.

זיהוי like minded countries לנו במערב, ויצירת קשרים אסטרטגים. אוקראינה וטאיוואן הן שתי אפשרויות, כמו גם פולין, הונגריה, צ׳כיה וגרמניה.

שיפור כלל היחסים עם מדינות ה-G7.

ניסוח חזון ישראלי למזרח התיכון, עמו נוכל לרתום מדינות אחרות.

אסור לנו לבזבז את ההזדמנות 🇮🇱

בוקר טוב ושבוע טוב
מתחילים דיון בועדת המשנה לחוץ וביטחון בשעה 10.
אמור להיות בשידור חי. מוזמנים.

בישראל המעשה המדיני עוקב אחר הצבאי, אם בכלל.

הדרישות של ישראל להפסקת אש הן בעצם דרישה להרחיב את המב״ם ללבנון, ולקבל לכך אישור מארה״ב.

אין שום שינוי בטיב היחסים בין לבנון וישראל, משהו שיערער את עצם אתוס ההתנגדות של חיזבאללה.

היכולת של ישראל להדביר מרחוק את איום הטרור של חיזבאללה בלבנון היא מוגבלת, כפי שמלמד הניסיון בעזה.

סביר להניח שאם הפסקת האש תיושם, הצפון ימשיך ״להינות״ מטפטופי רקטות בדיוק כפי שעוטף עזה סבל בזמנו. איראן תמצא נתיבי הברחה חדשים, וחיזבאללה יתאים עצמו למערכה ארוכה של גרילה וטרור.

לא טוב.

קריאות לנורמליזציה עם לבנון, דיבור על הסכם שלום, הכול
אבל נבהיר שבתמורה לשלום איתנו לבנון תקבל רק דבר אחד - עתיד טוב יותר.
לא מטר אחד של קרקע.

Pax Israeliana
השלום הישראלי

בהמשך לדברים שכבר כתבתי כאן, בבירור יש התעוררות בשוליים בלבנון לערך בשלום עם ישראל

ישראל הרשמית חייבת לעודד זאת