חיסול נסראללה הוא דרמטי, אך אסור לנו להתבלבל - אפילו מוות של ארכי-מחבל הוא רק צעד נוסף בדרך לשינוי אסטרטגי עמוק במצבה של ישראל. מה צריכים להיות היעדים שלנו? ומה יכול ללמד חנו הגדול מקרתגו?
ב-216 לפנה"ס, חניבעל ברקה השיג ניצחון מסחרר על רומא בקרב קאנאי. בתוך יום אחד הוא הצליח להשמיד כמעט לחלוטין שמונה לגיונות רומיים שמנו יחד כ-50,000 חיילים. אובדן קטסטרופלי לרומאים. מעודד מן הניצחון, חניבעל שלח את אחיו מאגו לסנאט הקרתגני כדי לספר על הניצחון ולבקש תמיכה בציוד ותגבורות.
בנאום נלהב, מאגו תיאר את ההישג חסר התקדים, את המפלה המוחצת שנחלו הרומאים, ואת העובדה שחניבעל מצא עצמו עמוק בשטח האויב כשהוא חופשי לנוע כרצונו.
כדי להמחיש את היקף האסון הרומאי, מאגו הציג כמות אדירה של טבעות זהב - אותן טבעות שענדו האצילים והסנאטורים הרומאים שנהרגו בקרב. הוא ערם את הטבעות על רצפת הסנאט ודרש שיישלחו לחניבעל כוחות נוספים, אספקה ומשאבים כדי שיוכל להשלים את המשימה ולהפיל את רומא על ברכיה.
אך חנו, סנאטור ויריבם הפוליטי של האחים ברקה, סירב לעשות זאת. הוא הודה כי קאנאי היה ניצחון יוצא דופן, אך הטיל ספק במשמעות האסטרטגית שלו לטווח הארוך. "כמה ערים בלטיום עברו לצד חניבעל בעקבות הקרב?" שאל חנו. התשובה הייתה - אף לא אחת. "וכמה מבני השבטים הרומאים ערקו אל המחנה שלנו?" המשיך לשאול. גם כאן, מאגו נאלץ להודות - אף לא אחד.
״והאם הרומאים שיגרו שליחים לבקש שלום״ שאל. ״לא״ השיב שוב מאגו.
"Bellum igitur," inquit, "tam integrum habemus quam habimus qua die Hannibal in Italiam est transgressus."
״המלחמה אם כן״, אמר, ״נותרה ללא שינוי כמו ביום בו חניבעל חצה לאיטליה״.
בהתבסס על תשובותיו של מאגו, חנו טען בלהט שקאנאי לא שברה את רצונם של הרומאים להמשיך ולהילחם. הוא הזהיר שאם קרתגו תיתפס לאשליה שהיא קרובה לניצחון רק בגלל הצלחה זו, היא עלולה לאבד את המלחמה. הניצחון בקנאי היה חשוב, אבל לא מכריע.
הלקח של חנו מקרב קאנאי רלוונטי גם היום. חיסולו של נסראללה הוא אכן הישג מרשים ומחליש באופן משמעותי את חיזבאללה בטווח המיידי. אולם, בדומה לקרתגו לאחר קנאי, ישראל עדיין ניצבת בפני אתגרים אסטרטגיים שאיתם היא חייבת להתמודד כדי למצות את ההצלחה הנוכחית.
לא יצאנו למלחמה כדי לחסל את נסראללה. יצאנו אליה כדי להסיר את איום הטילים עלינו ולהשיב את התושבים לצפון. כיצד ניתן לעשות זאת?
ראשית, המדינה האחראית ליישום החלטה 1701 היא לבנון, ורק לבנון. שום גוף בינלאומי לא יכול להפקיע את הריבונות הלבנונית על שטחה ואת האחריות שלה לאכוף את ריבונותה בשטחה. הדבר הכי קרוב לכך הוא ליצור חיץ שיהיה שומם מבני אדם, והוא יאכף על-ידי מנגנון בינלאומי.
משום שלבנון נכשלה ביישום ההחלטה, ישראל צריכה להפקיע מידיה שטח, חיץ (שרוחבו צריך להיקבע) כדי להסיר את האיום הקרקעי מצפון ישראל. הפקעה יכולה להיות בכיבוש והחזקת השטח, או כיבוש והרס השטח, כך שיהיה שטח הפקר שתאסר הכניסה אליו.
עם סיום הקמת החיץ, ישראל תהיה מוכנה להפסקת אש. עם החיץ והפסקת אש, ישראל תהיה פתוחה לנהל משא ומתן עם לבנון על המצב הסופי של הגבול, תחת שני תנאים:
הכרה בישראל
ומשא ומתן ישיר, שלא דרך מתווך.
הסכם שלום יכול לכלול הסדרי ביטחון לדרום ביטחון, כפי שיש לנו בחצי האי סיני עם מצרים.
למה יש חשיבות להפקעת שטח מלבנון? השליטה בחיץ פוטרת אותנו מלהיות תלויים במצב הפוליטי בלבנון. סביר שלבנון ניצבת בפני נקודת מפנה: היחלשות חיזבאללה יכולה לעזור למדינה סוף-סוף לבחור נשיא ולקבל ממשלה מתפקדת, או שהיחלשות חיזבאללה עלולה לדרדר את המדינה עוד עקב אלימות בין-עדתית.
ישראל לא צריכה לסמוך לא על האפשרות של ממשלה מתפקדת בביירות ולא על האפשרות של מלחמת אזרחים בשביל ביטחונה. כמובן, ישראל תשמח לעבוד עם הקהילה הבינלאומית לפתרון קבוע למצב, ותהיה פתוחה לשיח עם הממשלה בלבנון על בסיס הכרה בישראל, וכוונה לסיים את מצב המלחמה בין המדינות אחת ולתמיד.
ודאי, חיזבאללה יראה כל הסכם של המדינה הלבנונית כלא מחייב. וספק אם המדינה הלבנונית תוכל לאכוף את רצונה עליו, גם אם תרצה. ובכל מקרה, אין די בחיץ לטפל באיום הטילים, ואין די בו כדי למנוע את ההתארגנות מחדש של חיזבאללה.
לשם כך נדרשים שני דברים: הראשון השמדת מצבורי הטילים הנותרים, אם באמצעות פשיטות קרקעיות או תקיפות אוויריות. והשני הוא לחץ על איראן להפסיק את התמיכה בחיזבאללה בפרט, ובכל ציר ההתנגדות.
ישראל צריכה להביא את איראן לשנות את השיקול האסטרטגי בתמיכה בפרוקסי באזור. הדרך היחידה להבטיח את גבול הצפון ולהסיר את האיום הרקטי מישראל, כמו גם להבטיח שחיזבאללה לא יוכל להשתקם, היא רק באמצעות פגיעה בתמיכה האיראנית.
