טור הדעה המלא>>
*הקונספציה ושברה – קומת מערכת המשפט*
מתקפת החמאס על ישראל בשמיני עצרת התשפ"ד חשפה תפיסות רבות ששלטו במדינת ישראל וגילתה ברבים את קלונן.
מן הסתם ידובר עוד רבות וייחקר בדרכים שונות המחדל הצבאי, המדיני, המודיעיני והאסטרטגי. הצורך ברענון תפיסות מכסה את כל תחומי חייה של מדינת ישראל. תקציב המדינה ותקציב הביטחון הכלול בו, היחס לציבור החרדי ולסוגיית גיוס בני הישיבות, הסובלנות להתבטאויות המשיקות להסתה לטרור, הדחייה המוחלטת של רעיון המדינה הפלסטינית ועוד סוגיות רבות שבהן חלקים נרחבים מהציבור הישראלי ביצעו "עדכון גירסה" למערכת ההפעלה שלהם.
תחום אחד, נשאר מאחור. אם תשאלו את שופטי בית המשפט העליון או את אנשי הפרקליטות לא תמצאו אפילו פסק דין אחד או החלטה בתיק פלילי אחד שיש צורך לבטל או להפוך. לא הייתה טעות בניהול ההליכים סביב הוראות הפתיחה באש בפרימטר של רצועת עזה ולא כל תקלה בכך שמסיתים לטרור כלל לא נחקרו. היד הקלה על עבירות הנשק או הסובלנות כלפי הגניבות מבסיסי צה"ל לא מצריכים חישוב מסלול מחדש.
סוגיית השיפוט של מחבלי הנוחב'ה היא אולי הדוגמא הטובה ביותר לחוסר ולהיעדר הכלים במערכת הקיימת.
ראשית, הליך פלילי קיים אינו מתיישב מבחינה רעיונית עם התמודדות עם מעשי טרור הזוכים לתמיכה נרחבת באוכלוסייה ממנה מגיע המחבל. ההליך הפלילי מתמקד בשיפוט של אדם בתוך הקשר חברתי ופוליטי ספציפי, תוך הדגשת איפוק בשימוש בכוח המדינה נגד אזרחיה ותושביה. מסגרת זו אינה מתאימה להתמודדות עם אויבים, בין אם מבפנים או מחוץ למדינה. עקרונות ההליך ההוגן, כגון הזכות לשתיקה, הגנה מפני הפללה עצמית, הזכות לייצוג משפטי ותקן ההוכחה הדורש שהמדינה תוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר, מושרשים בהנחה שמעשים פליליים הם יוצאי דופן ושהנאשם עומד בפני גינוי חברתי כך שרוב העדים והסביבה שיודעת על הפשע והפושע, תיטה לסייע למדינה במידע לצורך מיגורו של הפשע.
הדבר כמובן בא לידי ביטוי בתהליך. ריבוי ההליכים המקדמיים במערכת המשפט הישראלית יביאו לעיכובים רבים ולהסחת דעת מן העיקר. רק צריך לדמיין את המספר הרב של בקשות מקדמיות, שלכל אחת מהן פוטנציאל לצרוך זמן משמעותי ולהעלות אתגרים פרוצדורליים, במיוחד בהליך בו ניתן לגזור עונש מוות, ולנאשם אין כביכול מה "להפסיד" ממשיכת הזמן.
ואולי החסר המשמעותי ביותר הוא בכך שעד היום מערכת המשפט של מדינת ישראל לא עשתה שימוש בעבירת השמדת עם. למרות שהיה ניתן לחשוב על המסגרת המשפטית הזו, התייחסה מדינת ישראל לאידיאולוגיה הנאצית של אויבינו בצורה שגויה. כאשר מעמידים לדין אדם על עבירת טרור, הפוקוס הוא על הפגיעה באזרחים או על הפרת כללי המלחמה ההוגנים, ולכן אנחנו יכולים לשמוע (ולהזדעזע) מאמירות המציגות את הטרוריסטים כ"לוחמי חופש" או טוענים שפגיעה בחיילים איננה טרור.
לעומת זאת, העמדה לדין של מבצעי פיגועי 7 באוקטובר באשמת השמדת עם, תתמקד פחות בדרך הפעולה של מחבל זה או אחר, ויותר בכוונה הגלויה של אוייבינו, להשמיד את העם היהודי בארץ ישראל. התמקדות שכזו, גם מבחינה משפטית, מהווה שינוי קונספציה יסודי של מערכת אכיפת החוק ומספרת לנו ולעולם את הסיפור הנכון. לא מדובר כאן במאבק בין כובש ונכבש או בין חלש וחזק אלא בין אומה החפצה בשלום ובחיים, לבין הקמים עליה לכלותה. יש חשיבות לכך שדבריו של ברל כצנלסון, על "הנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח" שקמו לתחייה אל מול עינינו לפני שנה וחודש, יקבלו גם את הביטוי המשפטי.
במיוחד בימים אלה, כשהאשמות מופרכות על "רצח עם" מועלות כלפי ישראל, ולצערנו גם על ידי משתפי פעולה עם עלילות הדם, מתוך הארץ פנימה, לאמירה ברורה וערכית בנושא השמדת עם יש ערך גדול.
השמדת עם היא גם עבירה שבספר החוקים של מדינת ישראל כיום, כרוך בה עונש מוות, והשימוש בה במקרה המובהק ביותר של השמדת עם שחוותה מדינת ישראל וחוו תושביה, הוא חובה ערכית ומוסרית.
לו היינו זוכים, פיתרון שכזה היה עולה מתוך הייעוץ המשפטי לממשלה ומשורות הפרקליטות, אך לצערי למרות בקשות חוזרות ונשנות של וועדת החוקה בראשותי, לא הוצגה על ידי הממשלה כל הצעה אופרטיבית לשיפוט מחבלי הנוחבה.
ולכן, הגשתי הצעת חוק ברוח זו, יחד עם חברתי חברת הכנסת יוליה מלינובסקי, שתתמודד עם האתגרים הפרוצדורליים מתוך התפיסה הערכית הנכונה, שתוביל להעמדה לדין ולשיפוט של המחבלים, ותציג לעולם כולו ולאזרחי ישראל את הזוועות שבוצעו כלפי תושבי העוטף כפי שהן, כמאבק כנגד הלאום היהודי, ולא כסדרה של מעשי פשע מקומיים שבוצעו על ידי פרטים כנגד פרטים.
אני בטוח שנצליח, יחד עם שר המשפטים יריב לוין, להוביל חקיקה שתיתן גם את המענה לתהליך אבל בעיקר תביע את שינוי התפיסה ותעלה את מערכת המשפט על המסלול הנכון כמביאה לידי ביטוי את ערכי האומה.
