צודק.
אבל הרי זה בדיוק מה שהם כל הזמן עושים בערוץ שירון אברהם עובד בו - לעיתונאים ימנים בפרט ולערוצי תקשורת של הימין בכלל.
זו לא תופעה שולית. זו תרבות אירגונית שלמה. זו אסטרטגיה ברמה הלאומית. מטרתה המודעת אינה לנצח בויכוח אלא למנוע את קיומו. בהתחלה מיוהרה, ואז מבהלה. בהתחלה כי "זה מובן מאליו שאנחנו צודקים" ואז כי בכלל לא ברור ש"אנחנו" עדיין יכולים להסביר למה. ואז ההתנשאות נהיית אינסטרומנטאלית: עוד מנגנון של השתקה. לנו מותר לדבר, ולכם אסור. ובשלב האחרון, כשגם ההשתקה כושלת, כשכבר אי אפשר לסתום לימין את הפה, אפשר למנוע את הויכוח בכל זאת, אם כי בשיטה ההפוכה: לסתום לעצמך את האזניים.
והנה לכם רזי ברקאי, בעמדת נחיתות מובהקת, מול שאלות לא-מתנצלות של נוה דרומי, אחרי הנוקאוט ש 7 באוקטובר נתן לכל אמונותיו, נאחז באד-הומינם במקום בהסבר, מפטר את המראיינת מכיסא המרואיין, כאילו דרומי חטאה חטא שאין לו מחילה: הפכה את הסדר הטבעי של הדברים, שבו רק לו מותר לשפוט אותה, כי לה אסור לקרוא תיגר על הוד-עיתונאותו.
זה הרי דבר שבשיגרה. "אני בעד עיתונות ימנית" אומרת הקלישאה, "אבל אתם לא עיתונות אלא תעמולה". ומאיפה יש לה, לתעמולה, זכות לשאול את ה"עיתונות" שאלה? וזה כמובן רק בן בנו של "ימין זה אחלה, אבל ביביזם זה לא ימין", כאילו זכות ההגדרה העצמית עדיין מופקעת בידיו של המנדט הבריטי, עד שהילידים יפנימו את חינוכם, ויצביעו לפלקאט שיצרו משרדי הפרסום של השמאל, במקום למי שמייצג, לדעתם, את עמדתם המדינית.
ערוצי המיינסטרים ועיתוניו הרי פוסלים במומם ללא הרף וקוראים לאירגוני חדשות ימניים "תעמולה". זוכרים את הראיון ההוא של אמנון לוי עם ינון מגל? אין לי בעיה שתמשיכו לשדר, אמר לוי, רק שימו כיתוב שאומר שאתם תעמולה. כמה אירוני שכך הם מכנים אותנו. כי עם כל הכבוד אני לא מוצא בערוצי הימין שום מקבילה, למשל, להונאה המכוונת, המודעת, של ניפוח מספרי ההפגנות. וזו רק דוגמה אחת, קלה יחסית, כי היא מובקת, וניתנת לכימות במספרים. אבל לא חסרות אחרות, כמובן. הבעיה היא אתוס שלם של אקטיביזם פוליטי שהחליף את השאיפה לתווך תמונה מהימנה של המציאות.
ההשלכות צריכות להיות ברורות לכל מתבונן נטול פניות: האקטיביזם דרדר את הסטנדרטים ודרדר את הרמה. לא תמצאו בערוצי המיינסטרים את רמת הדיון שיש בפורומים, בערוצים, בתחנות, בפודקסטים שלנו. ויש קשר ישיר בין הכפפת הדיווח לאג'נדה, לבין הנבילה האינטלקטואלית ארוכת שנים בשמאל. בין דיקלום קלישאות מוסרניות שחוממו אינספור פעמים במיקרו, שנפלטות כבר שנים על אוטומט, לבין זעמו הילדותי של ברקאי: זו התנשאות שאיבדה את הצדקתה ונסוגה אל הדחף הגולמי, הגס, להעליב. אחרי שנים שהסיסמאות נראו מובנות מאליהן, כמו אינן נזקקות עוד לטיעונים כדי לבססן, התברר, בתגובה לאתגר הראשון, שמ'אין צורך' התדרדרנו ל'אין'. צודק ירון אברהם גם בעניין זה: לברקאי לא היו נימוקים.
אבל זה לא רק ברקאי. תקשורת המיינסטרים כולה סוחרת בסלוגנים, מצהיבה, מלבה רגשות כדי להשתיק טיעונים, ובעודה מטפשת את קהלה - מסעירה אותו, משסה אותו ביריבים אמיתיים ומדומים, מעודדת אותו לפורקן של שינאה ואורגיה של אד הומינם כלפי ה"ביביסטים" או הבבונים, או הבוטים או הצ'חצ'חים, החרדים, המתנחלים, המזרחים המשיחיים או סתם הימנים - היא הופכת, מבלי משים למטופשת בעצמה. הביטו אל שקיעתה של התקשורת באמריקה. זה אותו תהליך. האקטיבזם הופך את הדיון למלודרמה, ההתנשאות זולגת לזעם אין אונים שאבד לו ההסבר, המוסרנות הופכת להפקרות וחוסר אחריות, כי הצדק הוא הרי מוחלט, ולבעליו מותר להתעלם מכל הכללים. כך יורדת תרבות הויכוח לביבים של הדמוניזציה הפרועה של היריב. השם של היריב נהיה מילה נרדפת לרשעות. והיומר ה לחנך את הקהל מתגלגלת לניסיון ללבות Mass formation psychosis.
אז הנה החדשות הטובות: באמריקה תקשורת המיינסטרים כבר בקריסה. כאן זה עוד מתעכב קצת. זה פשוט שאבי וייס עוד לא מבין שהטיטאניק שלו כבר פגעה בקרחון. כי יותר מידי אנשים רואים את המאמץ המיוזע להסתיר, יותר מידי אנשים מזהים את הצליל המזוייף בדיקציה המצוחצחת של אילנה דיין, יותר מידי אנשים רואים את הרמה הנמוכה של המניפולציה, ואת הרזי ברקאי הקטן שכבר מציץ מתוך החליפה של אמנון אברמוביץ'.
ולכאן זה מגיע בסוף: מגישי החדשות יותר ויותר נראים כמו הזקן מאחורי הוילון שפוקד על דורותי להתעלם - להתעלם מהזקן שמאחורי הוילון. אבל הזקן מאחורי הוילון הוא רזי ברקאי. ואנחנו רואים לכם את הברקאי. שום וילון כבר לא יצליח להסתיר אותו.
