פוסט ציבורי-אישי.
נתחיל בציבורי – תמונת מצב ומה אפשר לעשות, ומשם נעבור לאישי – המשך הפעילות שלי בתמיכת הציבור.
---
תמונת מצב - אנחנו נמצאים בימים אלה בשלוש נקודות מסוכנות ביותר:
1. נתניהו מטרפד את החזרת החטופים: נתניהו ממשיך באופן מכוון ואכזרי לטרפד עסקאות, ובינתיים החטופים נמקים במנהרות, מעונים, נהרגים או נרצחים. נתניהו מאריך את המלחמה באופן לא לגיטימי וללא מטרות מוגדרות, על גב חיי החיילים והעם כולו. בלימת העסקה והארכת המלחמה נעשים לטובת ביצור שלטונו, הימלטות ממשפטו הפלילי, ובלימת ועדת חקירה ממלכתית. אלה פשעים שראש ממשלה מבצע נגד עמו.
2. ההפיכה הדיקטטורית לריסוק המדינה מואצת: במקביל, נתניהו ממשיך לקדם את ההפיכה הדיקטטורית – זו שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר – וזו שתחריב את המדינה עד תום. הוא ושותפיו עושים זאת באמצעות השתלטות על מוקדי כוח (המשטרה, נציב שירות המדינה, מבקר המדינה, הכנסת, התקשורת), הם עושים זאת באמצעות מינויים והדחות, מתקפות ואיומים, בבזיזת הקופה הציבורית וריסוק הכלכלה, ובאמצעות בליץ חקיקה דיקטטורית ומושחתת (כולל חוק השתמטות לריצוי המפלגות החרדיות), בקצב שאזרח מן הישוב שעובד או נלחם, לא יספיק לקלוט ולהבין. המהלכים האלה מעניקים לנתניהו ושות' כוח הולך וגדל, וגם הם נועדו לטובת ביצור שלטונו, והימלטות ממשפטו ומוועדת חקירה.
3. מחדל התקשורת המרכזית: מרבית התקשורת שמעצבת את התודעה הציבורית, נמנעת מלתת לציבור את תמונת המצב המלאה, המדויקת והחמורה. מולה פועלת מכונת תעמולה ורעל עוצמתית, שמשרתת את נתניהו ושותפיו המשיחיים, ודוחפת לאזרחים תמונת מציאות מעוותת ושקרית. בתקשורת המרכזית יש מיעוט עיתונאים שאומרים באומץ את האמת הזועקת לציבור, וגם ניכר שהתקשורת המשודרת מקפידה להשאיר את נושא החטופים על סדר היום. אבל כל זה מתגמד אל מול הכשל המרכזי: התקשורת ממשיכה לנרמל את נתניהו כראש ממשלה, וממשיכה לתת לו לגיטימציה להמשיך לנהל את המדינה, זאת בשעה שהוא במו החלטותיו הפושעות מוביל למותם של חטופים בשבי, מנהל מלחמה לפי אינטרסים אישיים ותוך מתקפות על מערכת הביטחון, ומפרק את מוסדות המדינה כדי להשיג כוח בלתי מוגבל ושלטון לנצח. חשוב להדגיש את הנקודה הזו: התקשורת המרכזית רואה שנתניהו הנאשם, משתמש בכוחו השלטוני לטובת האינטרסים האישיים שלו, על חשבון חיי אדם – ועדיין היא לא צועקת בכל אולפן ובכל מסך: שזה לא נורמלי, שזה פסיכי, לא חוקי, מסוכן לקיומה של המדינה, ושאין לנתניהו שום מנדט ושום לגיטימציה לבצע את הפשעים הללו, ושצריך לעצור את הטירוף הזה!
אז מה אפשר לעשות מול הסכנה הברורה והמיידית לחורבן המדינה???
אני רוצה לקחת אתכם לרגע, למחאה אחת שהצליחה לעשות את מה שנראה בשעתו בלתי אפשרי, וזה להעיף את נתניהו המסוכן מהשלטון. למחאת בלפור היה מסר בסיסי ביותר: לא יתכן שנאשם בפלילים יהיה ראש ממשלה, זו סכנה למדינה כולה. כשהמחאה החלה בשלביה הראשונים ב-2020, נתניהו היה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חמור, ועדיין הוא קיבל לגיטימציה להיות ראש ממשלה, משורה של מוקדי כוח במדינה:
• גנץ שחבר לנתניהו בפעם הראשונה
• 73 חברי כנסת שהביעו אמון בממשלה הזו בהשבעתה בכנסת
• היועמ"ש מנדלבליט שאמר שאין מניעה משפטית להיות ראש ממשלה ונאשם בו זמנית (למרות שיש קייס משפטי חזק למנוע זאת)
• 11 שופטי עליון בראשות אסתר חיות שקבעו בתמימות שאין מניעה שראש ממשלה יהיה גם נאשם, ובלבד שנתניהו יעמוד בהסדר ניגוד עניינים (הסדר שנתניהו הפר ברגל גסה, ועד לרגע זה שופטי בג"ץ לא ביטלו את החלטתם)
• בכירי המשק והחברה ששתקו
• והתקשורת המרכזית שלא צעקה בשום שלב: משוגעים, סכנה לפנינו!
בתחילת מחאת בלפור נתניהו קיבל לגיטימציה רחבה מכל מוקדי הכוח המרכזיים במדינה. אלא שאז החלו להגיע לירושלים מדי שבוע, לפעמים כמה פעמים בשבוע, אלפי ועשרות אלפי אזרחים. כמיליון איש לקחו חלק במחאה ב- 2020-2021.
אני זוכרת ראיונות שעשיתי בהפגנות בלפור עם אזרחים שנסעו שעות מאילת וממצפה רמון או מהגליל העליון, רק כדי לעמוד בקור מקפיא בחורף הירושלמי ולצעוק – לא נוותר.
אמרו לנו אז, שאין למחאה סיכוי, שאי אפשר להוציא את נתניהו מבלפור, שאנחנו חולמים. אבל אנחנו לא ויתרנו. ומטוטלת הלגיטימציה החלה לנוע לצד השני. פתאום בשיח הציבורי, זה כבר לא היה כל כך נורמלי שראש ממשלה הוא גם נאשם בפלילים. פתאום התחילו לקלוט שזה לא ערכי ושזה מסוכן, ושלפחות כמחצית מהציבור לא מוכן לקבל מציאות בלתי מוסרית כזו.
התוצאה הייתה שהמערכת הפוליטית הגיבה לדה-לגיטימציה שעשתה המחאה לנתניהו. לא נפרט כעת על 'ליל החניונים' ועל הפלת ממשלת נתניהו והקמת ממשלת השינוי, רק נגיד שזה לא היה קורה לעולם, אלמלא האזרחים הנחושים של מחאת בלפור שצעקו - זה לא נורמלי! זה מסוכן! - ועשו את מה שנראה אז בלתי אפשרי: להוביל לסילוק נתניהו מהשלטון.
👇🏼👇🏼