וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם׃ וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם
יונה לא רצה ללכת. הוא ידע מה צריך לעשות והסתובב אחורה. הוא עלה על ספינה, התרחק ככל שיכול. אבל הים לא נתן לו לברוח. המלחים התפללו לאלוהים שלהם, אבל יונה ידע שזה בגללו. הוא ביקש שיזרקו אותו, והם עשו את זה.
בתוך הדג, יונה היה לבד עם עצמו. הוא התפלל. בסוף הדג פלט אותו. הוא קם, הלך לנינווה, אמר להם שהסוף קרוב. האנשים הקשיבו. יונה הופתע, אבל לפעמים האנשים באמת מקשיבים. והאלוהים, שהוא רחום, סלח להם. יונה לא אהב את זה. הוא רצה צדק. רצה לראות את העיר נענשת. זה היה האגו.
יונה יצא למדבר, בנה סוכה וחיכה. האלוהים נתן לו צל, ואז לקח אותו. יונה כעס, ביקש למות. האלוהים אמר לו, 'אתה ריחמת על הקיקיון, צמח שלא עמלת עליו ולא גידלת. ואני לא ארחם על נינווה, עיר עם אלפי בני אדם ובעלי חיים?' אברהם אבינו ביקש רחמים על אנשי סדום, יונה רצה עונש.
לא בגללם. בגלל האגו שלו.
אחאב לא ניסה לברוח. הוא ניסה להכות את העולם. להרוג את הלווייתן, את מובי דיק, את כל מה שגדול מהאדם.
כשהקפטן של ה"רחל" התחנן לעזרה, אחאב סירב. כי הייתה לו מטרה אחת, והלב שלו היה כמו אבן. הוא ירד לתא ולא הביט אחורה. הוא לא חיפש מחילה, רק ניצחון. יש אנשים שלא עוצרים, עד שהים לוקח אותם.
הנביא הזועם רוצה למות כי אלוהים לא הרג מספיק. הקפטן המטורף היה מוכן להקריב את כל אנשיו על מזבח האובססיה שלו.
יונה זועק: "טוב מותי מחיי" כי האל העז לסלוח.
אחאב, בטירופו, מתעלם מאב שאיבד את בנו בים.
יונה וקפטן אחאב הם מראה עבורנו.
בשר ודם שחושבים שהם אלים הם עדיין בשר ודם ואגו עם שיגעון גדלות.
אנחנו קטנים ומגוחכים מול האינסוף.
גמר חתימה טובה