יובל בלומברג כותב
יהודי מחפש משמעות.
כשהרצי הלוי תלש את פאטצ׳ ה״משיח״ מחייל, ואמר לו: ״על המדים שמים רק דברים צבאיים״, הוא תלש ממנו באופן מטאפורי את המשמעות שעבורה הוא נלחם. הפעולה הסימלית של הרצי הלוי הדגימה את הניכור הבלתי-נסבל של המטכ״ל הנוכחי מצבא היבשה. ניכור שאחת מתוצאותיו היתה השתתפותו ה״פסיבית״ של הרמטכ״ל בעלילת הדם האנטישמית נגד חיילי צבא היבשה ששמרו על מקקי האדם בשדה תימן.
במשך עשרות שנים עבר המטכ״ל תהליך ״אוסלואיזציה״ בהתאם למודל שהנחיל רבין לצבא מאז ספטמבר 1993. אלופי המטכ״ל התחילו מאז לראות את עצמם כדיפלומטים במדים, ואת תפקידם העיקרי כנושאים ונותנים עבור הסכמים מדיניים בשם מדינת ישראל.
בד בבד הפסיקו לראות את הכנת הצבא למלחמה כגולת הכותרת של תפקידם. ההיגיון ברור, בין שני התפקידים, מצד אחד חתירה להסכם מדיני, ומצד שני הכנת הצבא למלחמה שתכריע את האויב בשדה הקרב, קיימת סתירה מובנית, והם לא מסוגלים לדור בכפיפה אחת תחת אחריותו של אותו אדם.
אל התהליך הזה הצטרפה במשך השנים אינדוקטרינציה פרוגרסיבית מאורגנת במסגרת קרן וקסנר. תפיסת הדיפלומטים במדים נארזה במסגרת אידיאולוגית ״מתקדמת״ המסבירה את ״תום עידן המלחמות״, ״תום עידן הנצחונות״, והמציאה לדיפלומטים במדים עולם שלם של חלומות תלושים וחסרי הקשר למציאות המזרח-תיכונית.
השלב הנלווה לתהליך הניוון התודעתי של המטכ״ל, היה הקמתו של הצבא הקטן והחכם. מבשריו הראשונים היו שמעון פרס, שהפסיק להבין את הצורך בצבא ב״מזרח התיכון החדש״, והאסטרטג אהוד ברק שלקח את החזון הסהרורי של פרס צעד אחד קדימה והתחיל לתרגם אותו לפרקטיקה אמיתית של קיצוץ צבא היבשה.
ההשכלה האקדמית המעודכנת שקיבלו אלופי המטכ״ל, חניכי קרן וקסנר, תמכה לחלוטין בתפיסה ששללה את הצורך בצבא גדול וחזק. כי ממילא הצבא לא נועד לנצח את המלחמות שאי-אפשר לנצח. וכך, במשך שנים רבות, עסקו מפקדי הצבא בהקטנת צבא היבשה. כל רמטכ״ל דחף את הקו האדום של קודמו עוד קצת למטה, עד שהובילו אותנו לנקודה (מבלי שהציבור ונציגיו הפוליטיים הבינו זאת) שהציבה אותנו תחת איום קיומי אמיתי.
לשישי באוקטובר הגענו כאשר המטכ״ל של צה״ל עסוק ב״משבר האקלים״, ב״הפיכה המשטרית״, ב״שיוויון מגדרי״, ב״הכלת האירועים״ בגדר, ובכל דבר אפשרי מלבד דבר אחד: בניית צבא למלחמה. עבור המטכ״ל הצה״לי ה״מעודכן״, צה״ל היה בעיקר חיל האוויר, 8200 וזקני ״אחים לנשק״. צבא היבשה נוון לגמרי והתחיל להראות כמו סרח עודף ומיותר לצבא חיל האוויר והסייבר.
בשביעי באוקטובר, כאשר הצבא ״הקטן והחכם״ עמד בחוסר אונים מוחלט אל מול פלישת הטויוטות, האספסוף העזתי והפיסחים על הקביים, נזכר המטכ״ל, בחוסר ברירה שחייבים גם את צבא היבשה, את אותם מאות אלפי חיילים שאמורים לשאת בנטל הפיזי והנפשי של מלחמה שחורה, קשה ועקובה מדם, שלא היתה אמורה להתרחש על פי התיאוריות המתקדמות שלמדו בהרווארד.
מאז שהתחילה המלחמה, נראה שהמטכ״ל והרמטכ״ל עוד לא התרגלו לגמרי לצבא ה״חדש״ שיש להם. הוא מוכר להם מהיכן שהוא אבל הם לא סגורים עד הסוף מהיכן בדיוק הם מכירים אותו. מאות אלפי חיילים מהפריפריה, מהערים, מההתנחלויות. לא ה״מעודנים״ של 8200 או ה״נאורים״ של טייסת 69. אלא חיילים לוחמים, וכל המערך העצום שתומך בהם, שמשליכים את חייהם מנגד יום אחרי יום, שנהרגים, נפצעים, סובלים, חיים באבק, בחום, בקור, בגשם, בשמש, חלקם כבר קרוב לשנה, בהפסקות קטנות.
צבא היבשה הענק, שהרצי הלוי אומנם מפקד עליו אבל לא ממש מכיר אותו ולא לגמרי מתחבר אליו, מורכב מהרבה מאוד יהודים שנלחמים עבור משמעות, עבור מטרה, וזו לא המשמעות הפרוגרסיבית מבית מדרשה של קרן וקסנר. אין ספק אומנם שלא כולם נלחמים עבור אותה מטרה ולא כולם מונעים על ידי אותה משמעות, אבל ברור לחלוטין שהסנטימנט הבולט ביותר של צבא היבשה בשנה האחרונה הוא הסנטימנט היהודי, ולא רק הדתיים שותפים לו.
זה מה שמעניק את עיקר המשמעות לרוב הגדול של חיילי צבא היבשה שנושאים בנטל ההיסטורי של שינוי המציאות הבטחונית סביבנו. ברור לחלוטין שאין להרצי הלוי ולמטכ״ל שלו את מה שצריך כדי לתת לצבא היבשה את המשמעות הזו. ברור גם שהרצי הלוי עשה כל מאמץ כדי להסיר את ה״פאטצ׳״ הפיקודי שיכול היה לתת להם את המשמעות הזו, שלא עולה בקנה אחד עם ״עולם הערכים״ של קרן וקסנר.
ובהינתן המצב הזה והצורך הקיומי שלנו בהמשך הלחימה וההקרבה של צבא היבשה, הרצי הלוי מתבקש למשוך את ידיו ממאבק בסמלי המשמעות היהודית של חיילי צבא היבשה. רוב החיילים שלנו מונעים על ידי המשמעות היהודית, ואם אין להרצי הלוי איך לתרום לה (וברור שאין לו דבר לתרום לה), הדבר הטוב ביותר שהוא יכול לעשות, זה לא להפריע ולא לפגוע במוטיבציה של אלה המתבקשים כל יום מחדש לסכן את חייהם למען כולנו.
