עד כסא הכבוד" )יומא פ"ו.( ידוע, שאי אפשר לתקן שום דבר, אם אין רואים את
הקלקול. לכן אי אפשר לעשות תשובה, אם אין הוא רואה את החטא. כלומר, שלא
יכולים לתקן את הרע, אם לא רואים את הרע בצורה האמיתית.
כמו בגשמיות, אם לא רואים את כובד המשקל של איזה דבר, לא יכולים להרים
אותו. לכן כשאין האדם רואה את צורה האמיתית של הרע שיש בקרבו, אין הוא
יכול לבקש עזרה שלימה, שיהיה בידו להתגבר על הרע. כי ידוע "יצרו של אדם
מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו." לכן, אם אין האדם
רואה את שיעורו של הרע, אין תפלתו של האדם שלמה.
כי האדם מבקש, למשל, מהקב"ה, שיעזור לו על קצת רע, שע"י זה יזכה
לתשובה. אם כן, העזרה הבאה מלמעלה, היא רק לבטל קצת רע, ולא כל הרע שבו.
שזה דומה, שאדם בא להרופא, ואומר לו, שיש לו חום, שהרופא יתן לו כדור להוריד
את החום. והרופא שואל, כמה חום יש לך, והוא אומר, שיש לו 38 חום. והרופא נתן
לו כדור, והכדור לא עזר. לכן הרופא אומר לו, בטח יש לך יותר חום. ומה עשה
הרופא, בעצמו מדד לו החום, וראה, שיש לו חום למעלה מ- .40 אז הרופא נותן לו
תרופה, שמתאימה למי שיש לו 40 מעלות חום.
הנמשל הוא, היות שהאדם צריך לתת תפלה, שהיא הכלי לקבל הישועה, ואם אין
האדם מתפלל על הרע ממש שיש בו, אלא שהוא חושב, שיש לו קצת רע, ממילא אין
התפלה שלו ממשיכה עזרה מלמעלה, אלא עבור מי שיש לו קצת רע.
אי לזאת, כשהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת, והוא מבקש עזרה מה,' אז ה'
מראה לו כל פעם קצת רע שיש בו. והאדם מתחיל לחשוב, שכל פעם שהוא מתגבר
בתו"מ, הוא נעשה יותר גרוע, מכפי שטרם התחיל להכנס בעבודה של אמת. ואז הוא
בא לידי "תוהה על הראשונות." כלומר, שמתחרט על מה שנכנס בעבודה זו. שכל
ענין, שנכנס לעבודה זו, היתה כוונתו, שע"י זה הוא יתקרב יותר לה.' ועתה הוא
רואה להיפך, שהוא הולך אחורה ולא קדימה.
אולם האדם צריך להאמין, שהוא כן מתקדם בעבודה. אלא זה שהוא רואה כל
פעם איך שהוא יותר גרוע, זהו מהמשל הנ"ל, שהרופא מודד לו את החום ולא
החולה. אז ה' מודד לו החום. היינו, שה' מראה לו כל פעם, איך שהוא שקוע בהרע.
עד כדי כך, שלא מאמין שיש מציאות כזו.
כלומר, שהאדם אינו מבין, איך יכולה להיות מציאות כזאת, שאדם מתחיל לתת
יותר יגיעה בתו"מ, והיה צריך לראות, שכל יום הוא נעשה יותר טוב. ובמציאות הוא
במצב יותר גרוע.
והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת, כפי שיעור התגברותו
בעבודה, בשיעור זה מגלים לו את הרע, בכדי שיהיה לו מקום, לבקש מה' עזרה על
רע ממש. היינו כלומר, שהאדם רואה אז, שאם אין הקב"ה עוזרו, אינו לו שום
מציאות, שתהיה לו יכולת לצאת משליטת הרע, כי אצלו הרע מתגבר בכל יום ביותר
כח השליטה. וכל זה הוא בכדי שיהיה לו מקום וצורך לישועת ה,' שדוקא אז הוא
מקבל רצון וצורך לעזרת ה.'
וזה כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס )אות קל"ח( וזה לשונו "ההסתר הוא סיבת
הגילוי. שההסתר, אחר תיקונו, בעת הגילוי, נעשה לגילוי, כמו פתילה לאור הנאחז
בה. וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול
ביותר."
ובהאמור יש לפרש את ענין "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" שענין
"כסא," אמר אאמו"ר זצ"ל, יש לפרש ב' פירושים:
א( מלשון "כיסוי," שמכסה,
ב( מלשון "כסא," שראוי לשבת עליו המלך.
נמצא, שבזה שהאדם מגיע לידי הכרת הרע, שהוא רואה, איך שהוא מרוחק, הן
מבחינת מוחא והן מבחינת ליבא, שהכל סתום ומכוסה, שאין הוא רואה שום מבוא,
שיהיה מציאות לזכות לדביקות ה,' זה נקרא "כסא המכסה."
ודרגה זו נקראת בחינת "כלי וצורך אמיתי לישועת ה."' ועל הכסא הזו מתגלה
אח"כ עזרת ה,' בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו." נמצא, שהכסא הזה, שהיה כל כך
בשפלות, היינו שהיה מרגיש מצב של שפלות ובזיון, זכה שישרה על כסא זה כבוד
המלך. נמצא, שאותו השפלות נעשה "כסא הכבוד."
ובזה יש לפרש "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד." כלומר, מתי האדם יודע
שכבר עשה תשובה. הסימן הוא, אם הגיע, שהכסא הקודם זכה לגילוי אור. וזה עד
שיהיה מגולה המלך הכבוד, היושב על הכסא.
