מחר יצא לדרך במלאגה גמר גביע דייוויס לשנת 2024, שיהיה כולו בסימן פסטיבל הפרישה של רפאל נדאל.
רבים ורבות יכתבו וידברו על ההערצה שלהם לנדאל: על ההשראה שנטע בהם, על הדמעות שהזילו בגללו, על המספרים השונים שהגדירו את הקריירה שלו והעלו אותו למדרגת עז, על צניעותו, על מוסר העבודה הבלתי אנושי שלו, על העובדה שמעולם לא שבר מחבט, שהוא אהוב על חבריו בחדר ההלבשה, על הטניס יוצא הדופן שלו, על היכולות הפיזיות והמנטאליות, ועוד ועוד.
כשספרד יפסידו ביום שלישי להולנד, או ביום שישי לקנדה או גרמניה, או אחרי הגמר ביום ראשון, יהיה אפשר לקרוא תחת כל אתר חדשות, בכל רשת חברתית, אפילו בכל קבוצת וואטסאפ משפחתית, דברי שבח נוגעים ללב על נדאל העצום, הגדול, האהוב כל כך.
ומכיוון שכך, ואין חשש שכל מי שמעוניין בכך לא ימצא את ההספד האהוב עליו, בו כתובות המילים שמדייקות ביותר את האהבה שחש כל פלוני ופלמוני כלפי נדאל, אני חש עצמי חופשי להתמקד בלהסביר מדוע אני שונא אותו.
אני שונא את נדאל שנים - כמעט שני עשורים תמימים, למעשה. שונא אותו שנאה יוקדת, מוחלטת. תהיתי תמיד אם השנאה הזאת תתעמעם עם השנים, כשיגיע הרגע בו שיני הזמן יכריעו את נדאל והוא כבר לא יוכל להיות השחקן המאיים שהיה פעם. ובכן, התהייה הזו הגיעה לבירורה. אני עדיין שונא אותו גם היום, פסע לפני הסוף.
נדאל הוא השחקן הראשון שאני מלווה כאוהד ממש לאורך כל הקריירה הבוגרת שלו. עקבתי אחרי התוצאות שלו בפיוצ'רים עוד אי שם ב-2002, כשהתחילו להזכיר אותו בפורום העתיקים של העולם הישן, אלה שלפני הרשתות החברתיות. צפיתי בו עושה את צעדיו הראשונים בסבב ב-2003 וב-2004, והתלהבתי מאוד כשפרץ לצמרת עם הניצחונות מול גיז'רמו קוריה ב-2005. מאז צברתי, ככל הנראה, מאות שעות צפייה בנדאל, ועשרות אלפי שעות שנאה.
ומדוע כך?
תראו, אין דרך לייפות את זה. התחלתי לשנוא את נדאל מכיוון שהוא ניצח את פדרר, ואני, מה לעשות, פדרריסט. פדרריסט גמור וחסר תקווה. פדרריסט בנשמתי. סולם האהבות שלי: הילדים שלי, אשתי, רוג'ר פדרר. כזה אני.
יתרה מכך. בשנים המדהימות-נוראיות ההן, בהן פדרר שלט בעולם אבל הפסיד שוב ושוב לנדאל, פדרר היה לי לכוכב הצפון, למודל לחיקוי, למקור השראה אחד ויחיד, מכיוון שהצליח איכשהו להפוך את הספורט היפה, האצילי והאלגנטי בעולם ליפה, אצילי ואלגנטי עוד יותר. הוא היה אידאה מוחלטת של כל מה שטוב בענף, כל מה שאהבתי בו על פני ענפים אחרים.
ונדאל? נדאל, באותן השנים, שיחק טניס שהיה בעיניי מונוטוני, משעמם וכוחני. כן, אם תצפו בסרטוני היילייטס של נדאל מ-2005 ו-2006 תראו כל מני וינרים יפים, אבל במרבית הזמן הוא סלסל עוד כדור ועוד כדור לרוחב המגרש, מגרד אותם בציפורניים מכל מני פינות מרוחקות, מייאש את יריביו וסוחט מהם טעויות, מהיר מכולם, עיקש מכולם. הוא לבש מכנסי שלושת-רבעי מטופשים, גופייה מתלהבת שחשפה את שריריו המופרזים, הוא צרח וצעק ואמוס כמו אחוז דיבוק, הוא נשך כל גביע, הוא נראה לי ברברי, מן שרירן נלהב יתר על המידה, לא צנוע בעליל, שמטרתו לא רק לנצח אלא גם להתנחל בראשיהם של יריביו, להפחיד אותם, לשתול להם צעקת "ואמוס" בלתי נגמרת שתצלצל באוזניהם גם כשילכו לישון.
ככל שעבר הזמן, שנאתי אותו יותר. שנאתי את בזבוזי הזמן בין הנקודות, שנאתי את הקלישאות הנבובות שלו במסיבות העיתונאים ("אני צריך להיות במיטבי כדי שיהיה לי סיכוי, no?", אמר לפני כל מפגש מול איזה נאד שמדורג 150 בעולם), שנאתי את כף היד שלו וגב היד שלו, שנאתי את תנועת ההגשה המוזרה שלו, שנאתי את הרעב המטורף שלו להצליח שלווה תמיד בעוד שקר על כך שהוא לא מסתכל על הדשא של השכן (כן, אחי, ואני לא מסתכל על המחשוף של בר רפאלי בשלט הענק שלה באיילון).
פעם, כל מי שהיה פדרריסט שנא את נדאל. זו הייתה הנורמה. גם הקהל בפריז, שהיום סוגד לפסל ענק של נדאל מחוץ לאצטדיון פיליפ שאטרייה, סלד ממנו. ישנו סרטון מפורסם של נדאל שבו הוא אומר שהוא מבואס על כך שהצרפתים לא אוהבים אותו, ומקווה שזה ישתנה יום אחד. ובכן, זה השתנה. נדאל עשה דרכו לקונצנזוס. האם זה בגלל ג'וקוביץ'? בגלל שהתבגרנו כולנו? בגלל ההשפעה של דור ה-Z שחובבים מדי פוצי מוצי ופרגון מוגזם? איני יודע. זו שאלה ליום אחר. מכל מקום - היום זה מגניב להתלבט האם אתה אוהב יותר את פדרר או נדאל (את מה אתה אוהב יותר, שוקולד או שחפת?), זה סקסי להגיד שהמשחק או החברות או האחווה הם מעל היריבות (בגלל זה הם ניסו לרצוח אחד את השני על המגרש במשך עשור וחצי), זה נכון ומקובל להחזיק ידיים ולבכות ביחד בטקס הפרישה של פדרר (!!!).
אז רוג'ר עצמו אולי שכח וסלח ואולי מעולם לא ממש כעס, כמוני, ואולי הוא אדם גדול ממני, אולי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אני לא יודע. אני סירבתי, ועודני מסרב, לחבב את רפאל נדאל.
עם השנים שאלתי את עצמי שוב ושוב האם השנאה ההולכת ומתמשכת שלי לנדאל היא פתטית או ילדותית -