סיון רהב מאיר

שבוע טוב מקנדה. הנה רגע אחד שלימד אותי המון: שבת בבוקר, קהילת "שערי השמיים", טורונטו. אישה נחמדה יושבת מאחורי בעזרת הנשים. "מה עם החטופות?", היא שואלת בלחישה את האישה שלידה. "לא יודעת", עונה לה השנייה, "התפללתי עליהן כל הלילה, כמעט סיימתי ספר תהילים". "אני כל כך מודאגת. הלוואי שהן יחזרו בחיים", עונה הראשונה, בקול רועד.

הן לא ידעו שאני מקשיבה להן. זה היה רגע קטן ואותנטי. שתי נשים במרחק של יותר מ-9,000 קילומטרים מישראל, שלא פגשו מעולם את החטופות, לא יכולות לישון בלילה, ומרגישות צורך להתפלל, לעשות, לדאוג. למה בעצם?

תחשבו רגע על התשובה, כי היא נוגעת ביסוד הכי עמוק של חיינו: הקשרים שמחברים אותנו הם בלתי-נראים, אבל גם בלתי-שבירים.

כמה דקות אחרי השיחה של שתי הנשים, כבר קראו בבית הכנסת את הפרשה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹוקים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

אנחנו עם. ובתוך כל המבוכה והדאגה, הגאווה וההשפלה, ההתרגשות והחששות, הקשר הזה ששמו עם ישראל, הוא הדבר הכי יציב.

איך מתרגמים את הדבר הענק הזה לתכלס? הנה רעיון שכתבתי פה פעם, ואנשים כתבו לי שהוא שינה את היחס שלהם לאנשים שסביבם: בואו ננסה להפנות את האהבה האדירה הזו שלנו לכל אחד מהחטופים, את היחס האישי והאכפתי, גם למי שלא נחטף, ברוך השם. הרי מי שאנחנו פוגשים במהלך היום – אם הוא היה חטוף חלילה, היה מעורר בנו את הקשר בינינו בצורה שהייתה כואבת לנו כמעט פיזית. אז תסתכלו מסביב על כל אחד ותתאמנו גם עליו. גם הוא חלק מהדבר המופלא הזה שנקרא עם ישראל.

בשורות טובות.

התכנית בגלי צה"ל:
מהי באמת אמפתיה ומהי לא,
משפט מדהים של אהוד יערי,
וכמובן פרשת השבוע המכוננת.
להאזנה: https://did.li/UnugT

כל התכלית שבגללה ירדנו לעולם היא...

(קטע מהשיעור השבועי)

ניר מנוסי כותב על הפרשה ובעצם, על החיים שלנו: "כשאנחנו קוראים בתורה את סיפור יציאת מצרים, צריך להסתכל על חברת השפע המערבית ולומר את האמת: אנחנו משועבדים לחופש. נוצר כאן פרדוקס. העלינו את החופש לראש סולם הערכים – וכך השתעבדנו לו.

יש תרבות שלמה שמשדרת לנו: אל תהיה פראייר, אתה חייב ליהנות ולנצל כל הזדמנות. תצבור חוויות, תנסה הכול, תספיק הכול. אבל יש כל כך הרבה אפשרויות, שזה בלתי אפשרי.

תנסו לבחור גבינה או שמפו בסופר ותגלו שיש 20 אופציות. ומה קורה כשמדובר על לבחור מקצוע? או בת-זוג? ואז אתה מבולבל, מתוסכל וגם אחרי שכבר בחרת – אתה משווה את הבחירה שלך לזו של אחרים, ואתה לא בטוח.

לא נעים לנו לומר שאנחנו צריכים שיגבילו קצת את חופש הבחירה שלנו. כשאין בכלל אפשרות בחירה – אתה לא חופשי, אבל כשיש לך יותר מדיי אפשרויות – גם זה משתק.

התוצאה היא שמי שרוצה לטייל בכל המקומות ולאכול את כל המאכלים ולשתות את כל סוגי היינות – לא מצליח לחוות את החוויה האמיתית: חוויית ההתמקדות. להתמקד במשפחה שלי, בבית שלי, בחיים שלי. נדמה לי שאני חווה הכול, אבל אני מאבד את המקום הפשוט והתמים שדורש התמסרות ולא התפזרות, שדורש להעמיק ולהשקיע.

חופש הוא ערך חשוב, אבל הוא צריך להיות המשרת שלנו ולא האדון שלנו. חופש נצרך כדי לממש ערכים אחרים. המצב המתוקן הוא מצב שבו אני יודע מה השליחות שלי, מה אני רוצה לעשות בעולם, והחופש משרת את זה. ככה יוצאים לחירות - מהחירות המוגזמת.

זה האתגר, מהפרשה ועד היום".

לאריק אקרמן יש וילה לאירוח בקריית שמונה. זה לא תוכן שיווקי, תקראו מה הוא כותב:

"כששאלתי את דוד למה הם באים לצפון, הוא השתנק לרגע. הרגשתי שהוא מתלבט עם עצמו אם לומר את האמת…

'כדי לפרנס אתכם', ככה הוא אמר לי, מבויש. 'ראינו כבר עולם, עכשיו אנחנו רוצים לישון בצפון, ודווקא אצל עסקים קטנים ולא במלונות, לאכול במסעדות, לקנות בגדים בצפון, והכסף שנשלם לך ולמסעדות ירוץ הלאה לעובדים שלכם, לספקים שלכם'.

אחח, נמסתי. 'וזה לא נגמר פה', אמרתי לדוד. 'הרווח הזה ממשיך לאיתי מהמוסך, למתן ומושיקו במכולת, לחוגים של הילדים, לרופא שיניים, למיקי מהמשתלה, למאור הקצב, למשה מהמאפיה, ישתבח שמו, לא חסר… ומהם זה גם ממשיך הלאה, כי גם הם חיים וקונים פה. אתה מבין? אתה מניח אצלי זוזים, והם זזים וזזים ומחיים עוד ועוד משפחות! ~.~

איזה מתוק זה. קוראים לזה 'משא ומתן באמונה'. וזו הגאולה שלנו, חברים. במקום שהספורט הלאומי יהיה למצוא דיל זול לגאורגיה, או להיות אלוף במיקוח ולהוריד את בעל הצימר בעוד 100 שקל, שהספורט הלאומי יהיה ריפוי, חמלה, אמפתיה.

להבין שהפריפריה בצפון ובדרום שילמה מחיר כבד, שכולנו היינו המגן האנושי של המדינה הזו בשנה וחצי האחרונות. הנפש שלנו פצועה, חשבון הבנק של בעלי העסקים פה פצוע, ואנחנו לא רוצים נדבות או פיצויים. אנחנו רוצים לעבוד, לפרנס את המשפחות שלנו בכבוד.

'*יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל - אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ*'. תהיו דוד והחברים שלו, בואו לנופש בצפון".

(בתמונה: דוד והחברים, אצל אריק אקרמן בקריית שמונה)

איך לא לפספס בשורות של גאולה? איך יוצאים בסוף מעבדות לחירות? השיעור החדש לפרשת ״וארא״, זמין לצפייה: https://shorturl.at/VAzJz

זה היה נאום שהוא תפילה, זו הייתה תפילה שהיא נאום. הרב ד"ר ארי ברמן הוא ישראלי-אמריקאי, נשיא ה"ישיבה יוניברסיטי" והוא אחד הבודדים שנבחרו לנאום בטקס ההשבעה של הנשיא טראמפ אתמול. מול הטרלול והצביעות בקמפוסים, עצם הבחירה בו היא כמובן אמירה. את נשיאת אוניברסיטת קולומביה שמענו מספיק השנה. תרגמתי את התפילה-נאום שלו לעברית. הדתה במיטבה:

"אלוקים הכל יכול, הנביא שלך ירמיה התהלך ברחובות ירושלים ובירך את יושביה במילים בעברית: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה'. אלפי שנים מאוחר יותר, האומה הגדולה הזו, ארה"ב, שאימצה את המילים האלה כמוטו שלה: 'באלוקים אנחנו שמים את מבטחנו, עומדת ברגע של הזדמנות היסטורית. אמריקאים מחפשים משמעות. אב הרחמן, עזור לנו להתעלות לגודל הרגע הזה.

ברך את הנשיא דונלד ג'ון טראמפ ואת סגן הנשיא ג'יי.די ואנס ותן להם את הכוח והאומץ לבחור את הנכון והטוב. תאחד אותנו סביב הערכים התנ"כיים הבסיסיים שלנו, של חיים וחירות, של שירות והקרבה, ובמיוחד של אמונה ומוסר.

עזור לנו להנחות את בתי הספר ואת הקמפוסים והקולג'ים שלנו, שחוו כזה אי שקט, כדי לעודד את הדור הבא לחבר התקדמות עם מטרה, לחבר ידע עם חוכמה ולחבר אמת עם מידות טובות.

שמע את זעקת החטופים, אמריקאים וישראלים, שנשיאנו חש בכאבם בצורה כה חריפה. אנו כה אסירי תודה על שלוש הנשים הצעירות שחזרו אתמול הביתה. נתפלל שארבע השנים הבאות יביאו שלום לישראל ולכל המזרח התיכון.

אלוקים הכל יכול, תן לכל האמריקאים את ההזדמנות להגשים את החלום המשותף שלנו לחיים מלאים בשלום ושפע, בריאות ואושר, חמלה ותרומה. עורר בתוכנו את הביטחון להתרומם לעוצמת הרגע הזה. כל עוד אנו בוטחים באלוקים – אלוקים בוטח בנו. העם האמריקני נקרא לגדולה, להיות מגדלור של אור, להניע את ההיסטוריה.

אלוקים, יהי רצון שהאומה שלנו תזכה להגשמה של ברכת ירמיהו הנביא, שכמו עץ על פלגי מים, לא נפסיק להניב פירות. יהי רצון שכל האנושות כולה תרגיש את האהבה והברכה שלך, אמן".

עד כאן. ואם אפשר לענות מישראל: אמן.

אנשים רבים אומרים וכותבים ביממה האחרונה את המילים “בָּרוּךְ מַתִּיר אֲסוּרִים”. בואו נעשה סדר: את הברכה הזו לא מברכים כשרואים חטופים חוזרים בחיים, אלא בכל בוקר ובוקר, כחלק מברכות השחר, והיא בהחלט מקבלת בתקופה הזו עוד משמעות:

• ראשית, המשמעות של המילה “אֲסוּר” היא קשוּר. כמו אסיר, שכבול בכבלים לבית האסורים, לבית הכלא. בזמן השינה היינו במעין מאסר, מוגבלים ולא שולטים בתנועות שלנו. בבוקר הגיע הזמן להתיר את הכבלים, ולחזור לנוע באופן חופשי. אנחנו מודים על יכולת התנועה, על היציאה מהפסיביות אל עולם העשייה.

• כעת, יש לנו אחים ואחיות יקרים שעדיין אסורים בעזה, ואנחנו רוצים שיצאו כבר, בריאים ושלמים.

• איזה עוד מאסר יש בעולם הזה? חכמינו מסבירים: להיות אסורים ליצר הרע. כלואים תחת הכבלים שלו. בברכה הזו אנחנו מבקשים להשתחרר מהשעבוד הזה. לפתוח את ה”אזיקים” מהגוף והנפש.

• “מתיר אסורים” - גם על עם ישראל, שכבול ושבוי בקונספציות. הלוואי שכולנו - מהאזרח הפשוט דרך מיליוני היהודים בעולם ועד למנהיגים שלנו - נצא מה”מאסר” הזה לחירות תודעתית.

• אתם מוזמנים לברך את הברכה הזו כחלק מברכות השחר, בתפילה שכולנו נצא לחופשי מכל מה שכולא אותנו, בשמחה ובמהרה.

בָּרוּךְ מַתִּיר אֲסוּרִים.

למה בעצם אכפת לנו כל כך מרומי גונן? מה יש בינינו לבין אמילי דמארי? למה גורלה של דורון שטיינברכר גורם כעת לכזאת התרגשות?

הרי רובנו לא מכירים אותן אישית. לא ראינו אותן מעולם, ועל פניו הן זרות לנו לגמרי. אז זהו, שהן לא זרות. הן אחיות שלנו. עם ישראל מחובר בקשרים בלתי נראים, אבל חזקים ביותר. שימו לב שגם מי שמתריע נגד העסקה, עושה זאת מאותו נימוק בדיוק: דאגה ורגישות רבה לחיי יהודים.

כל זה כל כך מובן מאליו וכל כך ברור לנו, שלא עצרנו אפילו לחשוב כמה זה עוצמתי: ילדים יהודיים באוסטרליה התפללו יותר משנה על רומי בת מירב. ולהבדיל, קשישים בבית אבות יהודי בניו יורק או בחיפה התאבלו על חייל שנפל, שהם מעולם לא ראו, והם מתפללים לרפואת פצועים שהם לא מכירים. זו גם הסיבה שחילוץ גופתו של אורון שאול מעזה, אחרי עשור, עוררה אנחת רווחה קולקטיבית, של מיליונים.

האהבה והאכפתיות שמתגלות בנו מאז שמחת תורה הן בלתי נתפסות. הרב שמואל פולק כתב על כך רעיון חזק: למה צריך לחכות שאנשים ייחטפו, ייפצעו או ייהרגו חלילה, כדי להרגיש כלפיהם ככה? כדי לעורר את הנקודה היהודית העמוקה הזו בלב?

הרי גם השכנה שלי, וגם מי שאפגוש היום בעבודה, קשור אליי באותו קשר נצחי וקדוש. אנחנו מוזמנים לאמץ את הגישה הזו כבר הבוקר, ולהפנות כלפי כל אחד כבר עכשיו יותר אהבה וסולידריות, גם אם הוא לא נחטף, ברוך השם...

בתפילה ובתקווה לעוד בשורות טובות.

הערב ב-21:00, ערב לימוד ותפילה לשעות סוערות. מוזמנות להיות ביחד בזום פתוח. נתחיל את ספר שמות ונלמד יחד פרק בתהילים. בשורות טובות.

להצטרפות - https://bit.ly/40gQ89r

התכנית בגלי צה"ל:
סיפורה של שורדת השבי מגוש עציון,
השיר המחזק שביקשתם לשמוע שוב,
ופרשת השבוע (אקטואלית במיוחד השבוע).
הנה הקישור. בשורות טובות. https://did.li/DR2CN

על תפילה, אחדות, מצוקה ואומץ

אין שבוע יותר מתאים לפרשה הזו. פרשת שמות מזכירה לנו את הבסיס, בימים מטלטלים. הנה כמה תזכורות נצחיות, חזקות יותר מכל ספין של חמאס שבטח ילווה את התקופה הקרובה, מכל פייק ניוז ושמועה שינסו לערער אותנו, מכל ויכוח פוליטי ברשתות (אפשר גם להדפיס לשבת).

• וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. ככה נפתח הספר החדש שמתחילים לקרוא השבוע בתורה, ספר שמות. ספר בראשית היה ספר המשפחה, עם המשפחה היהודית הראשונה של האבות והאימהות, אבל עכשיו הופכים לעם, לאומה. "ואלה שמות". יש לנו שם, עם ישראל, ויש לנו כיוון – ממצרים לארץ ישראל. כל מקום חוץ ממנה הוא זמני. זה סיפור גדול, הכי גדול, ואומרים לנו מראש שיהיו בו עליות וירידות. כל מה שאנחנו חווים כבר אלפי שנים – זה לא באג, זה פיצ'ר.

• רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. שמות, שמות. לכל איש יש שם. דניאלה ולירי, כפיר ואריאל, עומר ובר. אנחנו מתפללים עליהם כבר שנה ומשהו, מכירים אותם בשמותיהם, ולרוב אנחנו מזכירים עוד שם – השם של האימא. ספר שמות מזכיר לנו את החשיבות של כל יחיד, של כל נשמה, אבל יחד עם זה את עוצמתה של האומה, את החשיבות של הכלל, של השיקול הלאומי והעתידי.

בשבועות הקרובים צריך לתת מקום לכל השיקולים והתחושות. לאפשר "מרחב מוגן" שבו אפשר לדבר, להתווכח, להרגיש בנוח. לא לבטל דעות באופן שטחי, לא להיות עיוור לאף סוג של כאב וחשש ודאגה.

• וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. עם ישראל נמצא תחת שעבוד במצרים, אבל התגובה שלו היא להביא עוד חיים. מול הגזירות של פרעה, מופיע בהמשך עוד פסוק: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

הילודה היהודית, גם כיום, היא סוד ופלא. היא מקור עוצמה. הדמוגרפיה באירופה, למשל, מספרת על יבשת שלא מאמינה בעתיד, כשגני ילדים הופכים לבתי אבות. השבוע פורסם מחקר בנושא גם ביפן: עד שנת 2720 יהיה רק ילד אחד מתחת לגיל 14 ביפן. כלומר, אם משבר הפריון שם יימשך ואוכלוסיית הילדים תמשיך לקטון, בעוד כמה מאות שנים פשוט לא יהיו ילדים יפנים. הרשויות ביפן מנסות לעודד נישואים וילודה (כולל אפליקציות היכרויות ממשלתית), אבל הסיפור הזה לא ייפתר רק על ידי אפליקציה. יש פה שאלות גדולות ועמוקות על המשכיות, משמעות ואמונה בעתיד.

• וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". שימו לב: מה המילים הראשונות שיוצאות מפיו של המלך החדש, פרעה? הנה עם. הוא הראשון שמזהה שאנחנו לא אוסף של שבטים, משפחות ומגזרים. אנחנו עם אחד. למרות ההבדלים, למרות שלאורך השנים היה ריחוק גיאוגרפי ביבשות שונות עם שפות שונות, יש מהות משותפת ששמה עם ישראל. לצערנו, האויבים שלנו ראו זאת לאורך השנים, לפעמים טוב יותר מאיתנו, ורצו להשמיד את כולנו, עד האחרון שבנו. לאורך ההיסטוריה אפשר היה לעדכן את הניסוח: "ויאמר המן: הנה עם", ויאמר היטלר: "הנה עם", "ויאמר סינוואר: הנה עם". מאז המילים שיצאו מהפה של פרעה, הם יודעים היטב שאנחנו אומה אחת. השאלה אם גם אנחנו זוכרים.

• "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים". פרעה דורש לרצוח תינוקות יהודיים. לזרוק אותם ליאור. המיילדות מסרבות פקודה. ראינו מאז פעמים רבות התנהגות כזאת, של חסידי אומות העולם. יוסף חדד כתב השבוע למה עד היום לא שמענו קולות כאלה בעזה. תושב עזה שיאמר: "השכן שלי חטף ילדים יהודים, ואני רוצה להסגיר אותו".

סא"ל' במיל מעוז שוורץ, מג"ד 7007, ביקש להזכיר דווקא השבוע, עם מי יש לנו עסק. כך סיכם את סבב המילואים האחרון: "מסקנה חשובה: האויב שנמצא מעבר לגדר לא בוחל באמצעים להפיץ את תודעת השנאה היוקדת כבר מגיל אפס – לא בחינוך, לא בהשכלה ולא בשום דבר אחר. הוא רוצה בהשמדתנו, נקודה. מול המצלמות הוא ישדר תמונות של בכי ונהי, של ילדים בחורף ישנים בתוך שלולית מים, של רעב וקושי, אך זה רק כלפי חוץ. בפנים הוא אותה חיה שפרצה את הגדרות ורצה לשחוט, לטבוח, לאנוס, לשרוף ולבזוז. ומי מאצלו שלא עבר את הגדר, התכבד במגש בקלאוות. לפני שנה בג'אבליה תפסנו 180 חשודים. העמדנו אותם ברביעיות ללא חולצה ומכנסיים ועם ידיים מאחורי הגב. הם צעקו בקולי קולות 'סינוואר הרס לנו את החיים. שתגמר המלחמה הארורה הזאת'. הווידאו עוד שמור אצלי. למחרת התברר ש 140 מהם מחבלים עם קבלות. לא סיפרתי עדיין חצי אחוז ממה שמצאו וראו לוחמי צה"ל בעזה לאורך המלחמה בבתי הספר, בגנים ובחדרי הילדים. ראוי ביותר שיום אחד תצא אנציקלופדיה מסיפורי חיילי צה"ל בנושא הזה.

רוע, רוע, רוע, עטוף לעיתים בנייר צלופן ולעיתים לא עטוף כלל. האור צריך להכיר היטב את החושך, כדי לנצח אותו".

* וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. הפסוק הזה הוא ממש קורס במנהיגות. משה רבנו גדל בארמון של פרעה. הוא היה יכול להישאר שם, אבל הוא בחר שלא. קודם כל מופיעה המילה – "ויגדל". ומה עושה אדם גדול, שלא מרוכז רק בעצמו? "ויצא". הוא יוצא החוצה אל האחים שלו, רואה אותם. והפועל הבא הוא – "וירא". הוא רואה את הסבל שלהם. ויגדל, ויצא, וירא. כך צומח המנהיג הכי גדול שלנו. כך מתחילה יציאת מצרים. מהרגע הזה שבו החלה הרגישות הזו שלו, משה רבנו יוביל אותנו עד לשערי הארץ, במשך ארבעים שנה במדבר.

* וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹוקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. כבר הכרנו את פרעה ולהבדיל את משה. השעבוד בשיאו. אבל עכשיו בני ישראל מתפללים, ואלוקים שומע, ויציאת מצרים יוצאת לדרך. הפסוקים האלה מתארים זעקה, תפילה, בקשה מעומק הלב בזמן של משבר. זו תגובה חשובה למציאות, בפרט מול אתגר. בכל הדיונים הפוליטיים, בעד ונגד, לא נשמעת מספיק הבקשה הזו של עשרות ממשפחות החטופים: תפילה. לא ימינה או שמאלה, אלא למעלה. אינספור פעמים שמעתי מהן, למשל ממירב ברגר אמא של אגם התצפיתנית, או משלי שם טוב אמא של עומר החטוף: כל פרק תהילים, כל תפילה אחרי הדלקת נרות שבת, כל אירוע רוחני ומחזק (כמו עצרת התפילה הגדולה, בתמונה), וכמובן כל מצווה, מעשה טוב ותפילה אישית ופרטית מהלב – כל אלה כל כך חשובים.

שיתקבלו התפילות. בשורות טובות ושבת שלום.

מתחילים את ספר שמות, ספר הגלות והגאולה. הופכים ממשפחה - לעם. השיעור השבועי לפרשת “שמות” - זמין לצפיה: https://youtu.be/sR6bhg4hUkk?si=kYT3gKXHzrLjpiIX

אתמול בלילה, אחרי הרצאה במועצת מרום הגליל, הגעתי למירון, לקבר רבי שמעון בר יוחאי. נכנסתי בדיוק כשקבוצת נשים עמדה ביחד בתפילה מרגשת על המצב. על החטופים, על הפצועים, על החיילים, על כל עם ישראל. "שמעתי חדשות. מה שאנחנו עושות זה הדבר הכי מעשי לעשות עכשיו", אמרה אחת מהן.

אלה ימים מלאים בשמועות, מתח ואי ודאות. פרשת השבוע, פרשת שמות, מזכירה לנו שכל התהליך של יציאת מצרים התחיל בתפילה מעומק הלב, בדרישה פנימית לשינוי לטובה: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה".

האם מול כל הצרות אנחנו זוכרים גם לפנות למעלה, ולא רק להקשיב לחדשות, לפוליטיקה, לרשתות החברתיות?

במצרים - זה היה חלק ממה שהוביל לגאולה. הפסוק הבא הוא: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹוקים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹוקים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". עברנו מהשעבוד הנורא, אל הברית האלוקית עם אברהם, יצחק ויעקב.

אז ספר שמות מתחיל, והוא לא רק ספר היסטורי אלא ספר אקטואלי. שנדע גם לבקש, ונזכה להיגאל, לבשורות טובות.

(בתמונה: הלילה בקבר רבי שמעון בר יוחאי, מירון)

מסר לשעות מתוחות:

מה המילים הראשונות שהמלך הרשע פרעה אומר, בפרשת השבוע? שימו לב: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

לפני כל הגזירות והשיעבוד, פרעה היה הראשון שזיהה: "הנה עם".

מדהים. מי שמביט מבחוץ ומזהה את סוד האחדות הנצחית והקדושה בינינו – הוא דווקא האויב. הוא רואה לפעמים יותר טוב מאיתנו שאוסף המגזרים והשבטים והמשפחות הזה הוא אומה אחת, שיש לה תורה אחת, עם קשר שאי אפשר לשבור.

זה חוזר לאורך ההיסטוריה. ויאמר היטלר: "הנה עם". ויאמר סינוואר: "הנה עם".

הלוואי שנבין ונזכור לבד, לא בגלל אויבים, את היותנו עם אחד.

בתפילה לבשורות טובות.

מאז שקראתי את הרעיון הזה, שכתב משה שמעון אופן, שמתי לב שהוא שינה את ההתנהגות שלי בכמה מקרים:

בפרשת השבוע מסופר על המיילדות העבריות, שנקראו שפרה ופועה. למרות הציווי של פרעה הרשע להרוג את התינוקות היהודים, הן מסרבות פקודה. רש"י מבקש שנשים לב לשמות המיוחדים שלהן:

"שִׁפְרָה – משפרת את הוולד. פּוּעָה – פועה ומדברת לוולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק בוכה".

הן לא היו רק מיילדות שעושות את עבודתן. הן עשו הרבה יותר: מחבקות, מטפלות, מחייכות ועושות "קוקו" לתינוק. באמצע השיעבוד, הופיעה פתאום מיילדת חמה ונעימה, ששימחה את האם והתינוק.

הן היו נשים גדולות לא רק כי סירבו לבצע את ההוראה הרצחנית של פרעה, אלא גם כי הן הוסיפו חיוך ומילה טובה, בתוך הגיהנום של גלות מצרים.

והמסר אלינו ברור: השאלה היא לא רק מה אנחנו עושים, אלא איך אנחנו עושים זאת, גם במצבים רגועים יותר.

אפשר לעשות את הדבר הנכון, אבל בעצבים ובלחץ. שפרה ופועה הן תזכורת לכולנו, לנסות להוסיף לעשייה היומיומית שלנו – בבית, בעבודה, בכביש ובכל מקום – רוך, חיוך ונעימות.

אנחנו מתחילים לקרוא השבוע בתורה את ספר שמות. עוברים מספר בראשית, ספר המשפחה, לספר שבו המשפחה הופכת לעם, לאומה, עד היום. יש בספר שמות הרבה מסרים חשובים עבורנו, הנה רק אחד מהם: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". ככל שהמצרים התעללו והעבידו אותנו בפרך במטרה לשבור אותנו, אנחנו דווקא צמחנו וגדלנו ופרצנו. התחברנו לזהות שלנו, וגם אחד לשני.

יש מונח פסיכולוגי מקצועי, ששמעתי עליו לראשונה מהרב אהרון דרמון, ואני חושבת שחשוב להכיר כיום: PTG, כלומר – צמיחה פוסט טראומטית. שינוי חיובי שמגיע בעקבות קושי וטלטלה.

הכוונה היא לא רק למילה הפופולארית "חוסן", לא רק חזרה לשגרה ולתפקוד תקין. הכוונה היא לצמיחה ולשיפור חיובי דווקא מתוך המצוקה. זה תחום שלם בעולם הטיפול, שעוסק בהגעה למקומות חדשים וטובים אצל המטופל, מקומות שהוא לא היה מגיע אליהם בלי הטראומה.

ספר שמות חושף בפנינו שזה חלק ממנגנון ההפעלה העמוק שלנו, של עם ישראל, כבר אלפי שנים. היכולת שלנו לצמוח מתוך משבר. מייד אחרי השואה, למשל, העם לא שקע באבל ובשיתוק, אלא התקדם וחזר לארץ ופרח בכל התחומים.

נסו להביט רגע במילים האלה, במשמעות שלהן, ובקשר שלהן לאתגרים שלנו כיום, ברמה האישית בחיים שלכם, וברמה הלאומית של כולנו: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

יהי רצון שנזכה להפעיל את המנגנון העתיק הזה גם היום.

כתבתי פה לאחרונה שהעולם היהודי צריך להיות כעת "מרחב מוגן". כל כך הרבה התמודדויות גוף ונפש, ורובן לא נראות מבחוץ. תחשבו על אשתו של הפצוע, בן דודו של החטוף, התלמיד של היועצת החינוכית שנרצחה השבוע – ברחוב, לא רואים עליהם כלום.

לכן העובדת הסוציאלית הילה תמר אדרי פנתה אליי. כדי להרחיב את המרחב המוגן. בתקופת הקורונה, היא עבדה מקרוב עם אנשים עם מוגבלויות שמתבשרים על פטירת יקיריהם. מאז היא הקדישה לנושא את עבודת התזה שלה, נסעה לאירופה כדי ללמוד את התחום, ופתחה את פרויקט "הבשורה המרה": איך מבשרים לאדם עם מוגבלות שכלית והתפתחותית שקרוב משפחה שלו נרצח בנובה, או נחטף בשמחת תורה? איך מתווכים ומנגישים נושאים כמו מוות, הלוויה, שבעה? הילה יזמה פרוטוקול לכל לאנשי הטיפול, מרופאים ועד קציני נפגעים, וחשוב לה בתקופה הזו שהוא יגיע לקהל הרחב.

הילה חיברה אותי אל יעל קידר, בת 41, תושבת קיבוץ בארי, עם מוגבלות שכלית קלה. בשמחת תורה היא שהתה בבית הוריה, עופרה וסמי, שנרצחו שניהם. היא שהתה בממ"ד שעות ארוכות עד שחולצה. הגופה של אימה עדיין נמצאת בשבי חמאס.

הילה מספרת שהוריה של יעל הקימו עבורה חווה טיפולית בקיבוץ ונתנו לה תמיד תחושה של מסוגלות. "זה מדהים לראות איך המשפטים המעצימים שהם אמרו ליעל כל החיים, מאז שהייתה ילדה, נותנים לה עכשיו כוחות. עופרה הייתה אישה שמחה וחרוצה, אישה של ספורט, גינון, של פינת החי בקיבוץ. היא מודל מבחינתי להורים שהילד שלהם לא הולך בדיוק 'לפי התכניות'. השקפת העולם הבריאה שלה כלפי יעל היא פשוט השראה".

הסיסמה "יחד ננצח", מזכירה הילה, כוללת גם בעלי מוגבלויות. לכן כחודש וחצי אחרי ה-7.10 היא ערכה עם יעל טקס פרידה, בבית השרוף של המשפחה. "כל עוד לא הייתה הלוויה רשמית, ליעל יש תחושה שהאירוע לא נגמר. היא לא לגמרי מבינה. לכן טקס כזה היה חשוב, כדי להיפרד בכבוד. כדי להבין. אחרי הביקור בבית השרוף של המשפחה, יעל ביקשה שאקנה לה נרות שבת. ואז היא כתבה בעצמה תפילה שהיא אומרת בכל יום שישי בכניסת השבת".

יעל הסכימה שנפרסם פה את התפילה האישית שלה. הנה:

"אני מכוונת שכל הגופות יחזרו בשלום לארץ וכל החיילים והילדים יחזרו הביתה לשלום. הלוואי וזה יקרה. אני מתפללת שיחזירו את הגופה של אמא לארץ ויקברו אותה ליד אבא. אוכל להיפרד ממנה בצורה יפה ומכובדת כמו שמגיע לה. כי אמא שלי הייתה אישה מכובדת ומיוחדת. היא נתנה כבוד לאחרים ואחרים כיבדו אותה. אני יודעת שהגופה תחזור ברגע הנכון גם כשאני עדיין לא יודעת מתי הוא. אני מוותרת על השליטה ובוחרת בחיים. להשבת גופתה של עפרה בת פנינה הי"ד בתוך כל השבויים, ולא חטופים, כי הם עתידים לשוב, ומחשבה יוצאת מציאות. אמן".

אמן, יעל. בשורות טובות.

(בתמונה: יעל ליד תמונת אמה, עפרה קידר הי"ד)

התכנית בגלי צה"ל:
על אינטלגנציה מלאכותית והפחדים שהיא מעוררת,
על שיטות הלימוד של חתן התנ"ך העולמי החדש,
ועל צום עשרה בטבת שיסתיים בקידוש של שבת.
שבת שלום!
הנה קישור להאזנה: https://did.li/KriOf

בואו נחזור אל הבסיס. בשבת יסיימו לקרוא בכל בתי הכנסת בעולם את ספר בראשית. לפעמים, מרוב רעש תקשורתי, אנחנו שוכחים את האמיתות הכי פשוטות של חיינו. סוף ספר בראשית - זמן טוב להיזכר:

• ספר בראשית מתאר תחילה את בריאת העולם. העולם הזה הוא לא כאוס, הוא לא תוהו ובוהו. הוא נברא, ויש לו כיוון ותכלית. יש בו מאבק תמידי בין אור לחושך, בין טוב לרע, והטוב הולך וגובר.

• האדם נברא בצלם אלוקים, כדי לפעול ביחד עם אלוקים ולפתח את העולם לטובה. חייו הם קדושים. הרצח הראשון מביא לזעקה "*מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה*".

• אברהם אבינו מופיע על בימת ההיסטוריה והוא העולה החדש הראשון לארץ ישראל. הוא הולך לאורכה ולרוחבה של הארץ, מקבל הבטחות נצחיות לרשת אותה ומפתח אותה. מאז, ארץ ישראל היא שלנו. היא המצפן, בכל הדורות והגלויות.

• אנחנו הפתרון של המזרח התיכון, לא הבעיה. הנוכחות של האבות והאימהות כאן מביאה ברכה, מוסר וחיים לכל עמי האזור, למרות האלימות והתוקפנות שלהם. פעם אחר פעם אנחנו חופרים בארות והם סותמים אותן. ואנחנו? חופרים שוב. ושוב. מוסיפים עוד חיים וברכה.

• האויבים האלה שלנו נעלמים לבסוף. הרוע המוחלט נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה, דור אחרי דור, ודווקא העם הקטן שנראה חלש – שורד את כולם ומתקדם. גם האויבים של הדור הזה ייעלמו.

• מריבות אחים בינינו הן מתכון לאסון. ארבע הפרשות האחרונות בספר בראשית מתארות את יוסף והאחים שלו ואת המאבקים המרים והאלימים ביניהם, שמביאים אותנו לצאת לגלות.

• והשבוע בפרשת "ויחי", סביב מיטתו של יעקב אבינו, מגיע השלום: הוא עוצם את עיניו כשהוא זוכה לראות פיוס בין כל צאצאיו. 12 הילדים שלו נמצאים איתו. האחים שונים זה מזה, אבל מאוחדים. השאיפה הזו של אחדות ולא אחידות – עדיין קשה להשגה, גם כיום. יעקב אבינו מברך את כל אחד מילדיו בברכה שונה. כל אחד אמור להביא לידי ביטוי את הפן הייחודי של כל שבט, אבל הכול מתוך אמונה משותפת באלוקים ובתורה, מתוך המשכיות של מסורת בית-אבא.

ספר בראשית. כל מה שלמדנו בגן הילדים עוד נכון, ומחכה לנו, בעזרת השם. שבת שלום.

תחשבו שלפני ה-7.10, היינו קובעים יום של צום והתבוננות וחושבים יחד מה הסכנה האמיתית שאורבת לנו, ומה עושים.

במובן מסוים, זו המהות של הצום שחל מחר (שישי) - עשרה בטבת.

מה קרה בעשרה בטבת? ביום הזה החל המצור הבבלי על חומות ירושלים. רגע, המצור רק התחיל, שום דבר לא קרה בפועל, אז למה לצום? בגלל השאננות, בגלל הקונספציה.

כולנו הרי מכירים את צום תשעה באב, ביום חורבן בית המקדש. אבל אם היינו קולטים את המסר כבר בעשרה בטבת, ביום שבו האויב רק התייצב על חומות ירושלים, לא היה תשעה באב, לא היה נחרב בית המקדש.

פרשנינו מסבירים: אנחנו מבקשים לסמן את הסדק, את הסכנה הראשונית, ולעשות תיקון ותשובה ושינוי כבר שם. אנחנו מבקשים לא לשכוח את היום שבו עוד אפשר היה להציל.

זה נכון לא רק ברמה הלאומית: לפעמים יש סדק בחיים האישיים, בזוגיות, בחינוך הילדים, בתחום הבריאות או בתחום הכלכלי. אנחנו מבקשים לאתר אותו לפני החורבן, ולשים לב לדברים כבר בהתחלה.

אז מחר נציין את היום שבו המלך נבוכדנצר התייצב על חומות ירושלים הקדושה. נתאבל על כך שלא הצלחנו למנוע את החורבן הנורא ההוא, ונפעל כדי לתקן ולבנות להבא.

ספר בראשית מגיע לסיומו, מבריאת העולם ועד לפטירת יעקב אבינו. מה נלמד מהמסע הזה, לחיים שלנו? השיעור השבועי לפרשת "ויחי" - זמין לצפיה: https://shorturl.at/0mQKT

תודה לעידו המתוק ולמשפחת דהאן על התגובה המקסימה הזו.
עוד כמה שעות יסתיים המבצע המיוחד - 50% הנחה על "לגדול" ועל כל הספרים שלי באתר "ידיעות ספרים".
מוזמנים לגדול.

"שלום סיון, שמי חנניה בלומרט ואני עובד בעמדת המידע בכניסה לכותל המערבי. אנשים רבים כותבים אצלנו בעמדה פתקים לכותל. מטבע דברים, אני שומע הרבה מאוד סיפורים במהלך עבודתי, אבל את הסיפור הבא אני חושב שעליי לשתף את הציבור:

ביום חמישי האחרון, היום האחרון של חנוכה, הכותל היה מלא במיוחד. במצב כזה קשה לי ליצור קשר אישי ולענות לשאלות, אבל בחור צעיר ניגש אליי. יש לו תסמונת דאון, והוא מבקש לכתוב פתק. הוא כותב לבד, אבל מבקש ממני עזרה באיות נכון, הוא לא רוצה שיהיו שגיאות כתיב.

וכך אני עוזר לו, ונחשף לעולם הפנימי שלו. מה הוא מבקש, חוץ מתפילה לרפואה? הוא מבקש ללמוד את כל התלמוד הבבלי ואת כל התלמוד הירושלמי. למי שיודע, מדובר על אלפי דפים של חוכמה קדושה.

ואני עומד שם ומאיית לו את המילים, אות אחרי אות. כשהוא התרחק, אמרתי לאנשים סביבי שהבחינו במתרחש: איזה מפגש מרומם! כמה אנחנו צריכים ללמוד מהבחור הצעיר הזה. קשה לו לכתוב בלי שגיאות כתיב, אבל השאיפות שלו כל כך גבוהות. שווה לי לעמוד כאן ימים שלמים בשמש ובגשם, רק עבור רגע כזה.

שנזכה כולנו לחלום בגדול".

"מי הגיבור של חנוכה?", שאל רפ"ק הרב שמעון גרוס במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש. כך נפתח הטקס החגיגי של סגל פיקוד אגף ההדרכה של המשטרה לחנוכה, שבו זכיתי להשתתף. אז מי הגיבור של חנוכה? קחו רגע לחשוב.

הרב שמעון המשיך: "הגיבור של חנוכה הוא אותו כהן שהחביא את פך השמן הקטן בבית המקדש. הוא רואה מסביב רק חורבן והרס, קושי ודיכוי, אבל הוא מחביא פך שמן קטן וטהור כי הוא מאמין שיגיעו ימים טובים יותר. הוא ידע שמישהו עוד יבוא וימצא אותו, וידליק שוב את המנורה. הוא ידע שעוד יבואו יהודים שיזדקקו לשמן הזה, כי הסיפור שלנו עוד ימשיך.

בימים של אתגר, קושי ונסיונות לאומיים ואישיים, אנחנו צריכים להאמין שכל טיפה של אור היא בעלת משמעות, וכל מעשה טוב קטן שלנו עוד יביא ישועה והודיה גדולה".

זה מסר יפה, אבל הוא מתחזק עוד יותר, כשנזכרים מי האיש שאומר אותו. הפנים של הרב שמעון אולי מוכרות לכם. הוא ורעייתו מיכל איבדו את שתי בנותיהם הקטנות, אביגיל ויעל גרוס, ב"אסון ההדברה" בבית שלהם, לפני כעשור. ראיינתי אותם בימים ההם, והיה מרגש לפגוש אותו כאן כעת, בכזו שליחות, וגם לגלות שיש לו ולמיכל שישה ילדים.

בשורות טובות.

פשוט תודה! שתי התעודות האלה מספרות ש-40,000 עותקים של "לגדול 1" הגיעו אליכם הביתה, ועוד 20,000 עותקים של "לגדול 2". ספר פלטינה וספר זהב, בטקס של הוצאת "ידיעות ספרים" הערב. אז 60 אלף תודות לכם, ולכל הצוות הנפלא. עוד אכתוב ואפרט קצת יותר בהמשך, אבל בינתיים פשוט תודה גדולה, ברוך השם. שנזכה, כולנו, לגדול.

אחרי שמדליקים את נרות החנוכה ומקיימים את ההלכה, יש אינספור מנהגים וסגולות ותפילות, שנפוצים מאוד השנה. הפסיכולוגית ד"ר מרים אבנרי-כהן מבקשת מאיתנו לא להגזים ולא להילחץ, אלא להתחבר לתדר הפנימי והפשוט שלנו:

"אל תפחדי להחמיץ. שפע של סגולות מבורכות לימי החנוכה מומטר עלינו. נדמה לי שבכל שנה מתווספות עוד ועוד. זה נפלא, אבל זה גם עלול להכניס את עבודת הלב העדינה שלנו ל-FOMO, לפחד להחמיץ, כאילו לא תפסנו הכול בחכת הסגולות.

אני אוהבת סגולות. בעיקר אלו שהלב מתעורר מהן בחשק ובהשתוקקות. אני לא אוהבת מתח. רוצה לשבת אל מול נרות חנוכה כאישה תמימה ופשוטה, שליבה מבין.

בתנועת החסידות אומרים: 'נשמת אדם תלמדנו'. אין לך אדם שנשמתו אינה מלמדת אותו. די בעצם היותנו נשים יהודיות כדי להתחבר לבינת הלב ולתת לה להוביל את המילים או את השתיקה, את התפילה או את השירה, את העיסוק בסגולה או את ההרפיה והמנוחה.

עבורי למשל הנגינה לנוכח הנרות היא הסגולה בעת הזו, כשאני מרגישה שהמילים נשחקות לי בפה, גם אם כביכול אני מחמיצה בדרך סגולות אחרות.

איך יודעים להתמקד ולזקק? נשמת אדם תלמדנו! כל אחת והעניין המיוחד שלה בחג, עם קצת ניתוק בריא מרעשי הסביבה, כי גם השפע הוא לפעמים עוד קליפה על הלב העדין שלנו, שבכלל רוצה ללחוש לנו משהו אחר. חג שמח!".

שמעתם פעם על "זיהום אור"? הנה קטע לחנוכה שכתב הרב נערן אשחר הי"ד, שנפל השנה בפעילות מבצעית בצפון:

"בדרך כלל מדברים על ריבוי אור. 'כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן'. אבל אני חשבתי שצריך להגיד הפוך: יש זיהום. כמו שיש זיהום אוויר וזיהום רעש, כך יש זיהום אור. אנחנו בזמנים של זיהום אור.

אז הבו לי אור קטן. כל אחד מאיתנו הוא אור קטן, במובן של פנימי, צנוע, שקט, מקשיב. האורות הקטנים הפנימיים האלה לא משחקים במגרש של הפרסום, 'בוא תראה אותי…', מגרש שגורם לפנימיות להיעלם, להישכח.

בחנוכה צריך נר קטן, פנימי, אור של משפחה. האורות לא נמצאים בחוץ, הם בפנים, צנועים. העיקר בחיים נמצא בפנים.

אז לא לזהם. זיהום אור זה לא דבר חיובי. לפעמים מרוב אורות אנחנו לא יכולים לישון, מסונוורים מכל האורות, מהמסכים, מהחיצוניות.

לכן בחנוכה הזה נגיד: כל אחד הוא אור קטן – גם כשכולנו אור איתן. כלומר, כל אחד נשאר אור קטן, רגיש, עדין, פנימי".

לזכרו של הרב נערן הי"ד. שנזכה לאור פנימי ואמיתי.

כבר הייתם ברמת הגולן? התעדכנתם מה קורה שם? דיברתי השבוע עם יעקב שה לבן, סגן ראש המועצה בגולן. הוא מספר שלמעלה מ-2,000 רקטות נורו לרמה מאז 7.10, מלבנון וגם מעיראק דרך סוריה. התושבים, כידוע, קיבלו החלטה ערכית ואסטרטגית: לא מתפנים. בכל סקר ובכל שיח שנעשה, למעלה מ-90% רצו להישאר.

כשהוכרזה הפסקת האש יעקב חשב שצריך להתאושש, ולדבר על תיירות שתחזור למקום לקראת ט"ו בשבט. אבל אז התברר עד כמה חיזבאללה הוכה, ופתאום סוריה נפלה, ובעיקר התברר – שהעם עם הגולן.

"נדהמתי", הוא מספר. "בעלי צימרים ומלונות התחילו לקבל הזמנות כבר ביום שאחרי. בקיבוץ אורטל יש למעלה מ-70% תפוסה. ביום שישי ראיתי תורים בחומוסיות וביקבים שלנו. והכי יפה, שזו תיירות אידיאולוגית. משפחה מפתח תקווה הגיעה ואמרה: באנו בכוונה בלי כלום, אפילו בלי בקבוקי מים, כדי לקנות הכול כאן, כדי לפרנס ולחזק אתכם. מאז שצה"ל נמצא בסוריה אנחנו מרגישים הרבה יותר בטוחים, רואים בעיניים את הכוחות שולטים בשטח ומנקים אותו".

ברוח החנוכה, חג האור, צריך להאיר לרגע את רמת הגולן ותושביה. לעצור, להגיד תודה, להוקיר. לספר לעצמנו נכון את הסיפור.

אבל יעקב מוסיף עוד זווית ראייה אופטימית וחשובה. אם בשנה האחרונה הוא לא ישן בלילה בגלל אזעקות, עכשיו הוא לא ישן בלילה בגלל התינוק שנולד לו ולרעייתו. טל, בן בכור. בברית המילה, הוא סיפר לקהל על הלידה, שהתרחשה שהוא ואשתו היו באזור המרכז, ומה הוא גילה:

"הגענו לתל השומר. מצטערת, אמרה לנו הפקידה בקבלה, יש כאן עומס לידות חריג. אמצע הלילה ויש רגע של שבירה. אנחנו אחרי 10 שעות של המתנה בלובי, עם עשרות זוגות נוספים, ואנחנו מתחילים לגשש. טלפון לרופאה בבילינסון, עומס לידות חריג. איכילוב – עומס חריג. הדסה עין כרם – עומס חריג. הרגשתי בפוסט של סיון רהב-מאיר", הוא צחק.

"אני מסתכל על עשרות הממתינים, ואומר לעצמי: וואו, איזו זכות. הבייבי בום הזה הוא חתיכת אמירה. קורה כאן משהו ענק, ואנחנו חלק מזה. איזה עם. עם חפץ חיים, ששוב ושוב גובר על מכות רצחניות ואכזריות ולא מפסיק לבחור בחיים. אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי. קמנו. ואנחנו ממשיכים. כמו הטל שלא עוצר לעולם, כמו הטל שיורד בשיא חשכת הלילה, ומביא לצמיחה ולפריחה. טל, ילד מתוק שלנו, ברוך הבא לעם הנצח".

על המסרים החיוניים של חנוכה, מגן הילדים ועד היום,
על שני אירועים מה-7.10 שהזכירו לנו השבוע את מה שאסור לשכוח,
ועל סבלנות ואיפוק וכמה זה קשה, בפרשה ובחיים.
התכנית בגלצ להאזנה: https://did.li/96sgT

איך מדליקים היום נרות,
ואיזה מנהג חסידי כדאי להכיר? https://did.li/vsnx5

1. מה מדליקים היום? ביום שישי מדליקים קודם כל את נרות החנוכה (שלושה נרות ושמש) ואז את נרות השבת, הכל כמובן לפני השקיעה. גם הזמן שאחרי הדלקת נרות השבת וגם הזמן שאחרי הדלקת נרות החנוכה נחשב לזמן של תפילות ובקשות, והשנה יש כל כך הרבה מה לבקש.

2. בשמונת ימי החנוכה מוסיפים את תפילת "על הניסים" לברכת המזון ולתפילת העמידה (התפילה המרכזית של שחרית, מנחה וערבית). כמו כן אומרים בכל בוקר את ההלל (פרקי הודיה חגיגיים מספר התהילים). כ-2,000 שנה אחרי, אנחנו שמחים ומודים על הניצחון, על הניסים ועל האור, ומבקשים עוד.

3. לא רק בחנוכה, גם בפרשת השבוע, פרשת מקץ שמופיעה בספר בראשית, מתחיל להאיר אור – יוסף נמצא בכלא במצרים, במצב חשוך וקשה. הוא משתחרר לפתע, פותר את החלומות של פרעה והופך לבכיר בארמון המצרי, שעוד יציל בעתיד את האחים שלו מרעב. כיוון ההיסטוריה הולך ומשתנה לטובה.

4. האחים של יוסף מגיעים למצרים כדי להשיג אוכל בתקופה של רעב. האינסטינקט האנושי הוא לכעוס. יוסף רואה אותם ולכאורה זה טבעי שהוא יצעק "אני יוסף, מה עשיתם לי?". אבל יוסף מתאפק. הוא בונה מבחן שבו האחים הולכים להוכיח שהם עשו תיקון, והשתנו מאז שהם זרקו אותו לבור. כך הוא הולך להביא לאחדות ולאחווה במשפחה, אחרי המשבר.

5. הפרשנים מוצאים קשר בין הפרשה לבין חנוכה – התמודדות עם תרבות זרה. גם מול מצרים וגם מול יוון. האתגר הוא שמירה על עצמאות רוחנית יהודית ועל גאווה בזהות שלנו, גם מול מעצמות מלאות כוח ועוצמה וגם מול תרבויות "נאורות" ו"מתקדמות" שסוחפות את העולם. היוונים בחנוכה לא רצו להרוג אותנו. לא היה אכפת להם שנחיה, הם רק לא רצו שנחיה כיהודים. הסיפור היה הגזירות נגד הזהות והמסורת היהודית. יוסף האיר את האור הזה במצרים, החשמונאים האירו אותו בחנוכה, ואנחנו משתדלים בעזרת השם להמשיך.

שבת שלום וחנוכה שמח.

הדלקת החנוכייה של מי שהיה פצוע אנוש: https://did.li/nmEIw

איזה חדשות לחנוכה: רשות העתיקות חושפת הבוקר נר נדיר בן כ-1,700 שנה שנמצא לאחרונה בחפירות באיזור הר הזיתים בירושלים. לפוסט המלא: https://did.li/ZXJrl

רס"ן הרב אליאב תורג'מן מגדס"ר 551 הצטרף אמש מהמילואים ברצועת עזה, למשדר החנוכה שהנחיתי. הקליטה לא הייתה טובה, אבל המסרים - בהחלט. וכך הוא אמר:

"חג החנוכה נותן לנו את השפה המדויקת לתאר את מה שקורה עכשיו. בשמחת תורה תשפ"ד ראינו חושך גדול, ומאז אנחנו לוחמי-אור, מוסיפים אור בעולם.

אנחנו נלחמים עכשיו באויב שרוצה לרצוח את כולנו, אבל צריך לשים לב – בחנוכה, היוונים לא רצו להרוג אותנו. הם הסכימו שנמשיך לחיות, הם רק לא הסכימו שנמשיך לחיות כיהודים! לא הקיום הפיזי שלנו הפריע להם, אלא הקיום הרוחני. לכן חנוכה הוא חג של זהות יהודית, של עצמאות רוחנית. לא קרב על הגוף, אלא על הנשמה. זה הסיפור.

כמעט בכל בית בעזה ראינו תמונה של 'אל קודס', של מסגדים בירושלים. גם אנחנו כאן, להבדיל, בשמה של ירושלים, אבל ירושלים של אור, של חיים, של קדושה.
באנו חושך לגרש".

הערב - נר שני. חנוכה שמח.

(בתמונה: הרב אליאב משמאל, בהדלקת נרות אמש במסדרון נצרים)

נראה לי שקצת התבלבלתי. נתתי אתמול הרצאה על חנוכה, על המסר של אור שבוקע דווקא מתוך החושך. אבל בסוף ההרצאה מישהי ניגשה אליי ומשיחה של דקה הבנתי שאין לה מושג מה בעצם עושים בפועל בחנוכה. איך מדליקים נרות, מה מברכים, מה ההלכה. היא הקשיבה לי ולא שמעה שום דבר מעשי.

אז הנה תזכורת. השנה במיוחד, רבים מחפשים את המצוות עצמן, את העשייה:

הערב (רביעי) נדליק נר ראשון של חנוכה. שימו לב, לא שרים את הברכה כולם ביחד. אדם אחד בלבד מברך, והנוכחים עונים "אמן". הערב יש שלוש ברכות. ממחר (בהדלקת הנר השני) – נברך רק את שתי הברכות הראשונות:

בָּרוּךְ אַתָּה אַ-דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר חֲנוּכָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה אַ-דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָמִים הָהֵם, בִּזְמַן הַזֶה.
בָּרוּךְ אַתָּה אַ-דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְּמַן הַזֶּה.

הנרות צריכים לדלוק כחצי שעה. לא משתמשים באור שלהם. נוהגים לשבת לידם, להתפלל, להוסיף מזמורי תהילים ובקשות אישיות (השנה יש כל כך הרבה מה לבקש...), לדבר, לנגן, לשיר ולספר את סיפור החנוכה. בכל יום מוסיפים עוד נר, ושימו לב: ביום שישי, מדליקים קודם את שלושת נרות החנוכה ואז את נרות השבת.

אלה הלכות חנוכה הבסיסיות ביותר. מקווה שלא שכחתי משהו. אחרי כל הרעיונות היפים והמרוממים על אור, שימו לב שמי שלידיכם יודע תכלס, איך מדליקים הערב אור בעולם.

הערב נדליק נר ראשון של חנוכה.

כולם יודעים שפך השמן הקטן שהחשמונאים מצאו הספיק לבסוף לשמונה ימים שלמים, ולזכרם חוגגים שמונה ימים של חנוכה. אבל יש שאלה מפורסמת שחכמינו שואלים דור אחרי דור: הרי הייתה בפך הקטן כמות שמן שמספיקה ליום אחד. ואם כך - איזה נס התרחש ביום הראשון? למה אנחנו מברכים גם הערב "שעשה ניסים לאבותינו"? למה אנחנו חוגגים את חנוכה שמונה ימים ולא שבעה, כמספר הימים שבהם השמן דלק מעבר למצופה?

אחת התשובות היפות לשאלה הזו היא זו: אנחנו מדליקים נר ראשון על כך שהיה להם בכלל רצון להדליק. גם זה נס. שהם חיפשו פך שמן, שהם רצו להאיר אור.

הרצון שלנו הוא גם נס. המוטיבציה, התנועה קדימה, השאיפות, החלומות. זה לא מובן מאליו שהעם שלנו שורד את כל מה שעבר ועובר עליו ולא מתייאש אלא ממשיך להאמין בחיים, בתורה, בשמחה, בקדושה. ממשיך להאיר.

נר ראשון של חנוכה. היום שמסמל את הרצון. חפשו את נקודת הרצון הזו עמוק בתוך הלב, ותאירו אותה, עד שהאור הקדוש והטהור יגרש לבסוף את כל החושך.

חנוכה שמח!

התחלנו! זום פתוח לציבור: הכנה לחנוכה

ליחצו כאן למעבר לשידור החי: https://bm.sivanrahavmeir.com/hanukkah-2/

"היי סיוון,

עיני כל העולם נשואות לסוריה ולרמת הגולן. מה קורה כאן, שואלים כולם.

ובכן, התיירות חוזרת מהר מהצפוי, הלימודים מתקיימים כסדרם כבר כמה שבועות ברצף, והשטחים הנרחבים שעלו באש בקיץ, כבר נצבעים בירוק. ועדיין, הנהגת מועצה אזורית גולן לא ישנה בלילות...

ככה זה כשתוך פחות משבוע נולדו בנים ראשונים גם לראש המועצה, אורי קלנר, וגם לסגנו יעקב שה לבן.

במקום לקום מאזעקות, ההשכמות שלנו באמצע הלילה הן עכשיו להחלפות טיטולים.

ביום קשה שכזה עם 3 הלוויות של גיבורים, חשוב לנו להדהד את המסר: יש כאן עם חפץ חיים, שלא מפסיק לבחור בחיים ולהוסיף חיים לעולם.

את הלקח שלמדו היוונים לפני אלפי שנים, לומדים אויבנו ביתר שאת בחודשים האחרונים.

אז זו התשובה שלנו לעולם שמסתכל ושואל מה קורה פה בצפון.

כרם-דוד וטל, באתם בדיוק בזמן. ברוכים הבאים לעם הנצח.

חנוכה שמח מרמת הגולן,
יעקב שה לבן".

(בתמונה: ראש המועצה וסגנו ושני תושבי הגולן החדשים)

התמונה הזו של ישי ריבו, אמיר דדון ואברהם פריד נמצאת כאן כדי למשוך תשומת לב. הייתי צריכה לשים תמונה של ספרים. הנה ההסבר:

כ-100 אלף איש הגיעו השבוע לאירועי "צמאה" בבנייני האומה. עשרות מופעים משותפים, ברצף, של ריבו, דדון ופריד. גם אני זכיתי לראות את הפלא: הם מבצעים את הניגונים הכי שמחים של תנועת החסידות ואלפים בקהל פשוט מעיפים את הגג של בנייני האומה מרוב התלהבות, ואחר כך כולם מתיישבים, אפילו מזילים דמעה, בניגונים השקטים והעמוקים. ויש קטעי וידאו מושקעים, ולבסוף לוחם שנפצע בעזה מספר את סיפורו ואז מתפלל עם פריד על החיילים והחטופים והפצועים. במילה אחת - וואו.

אבל זה לא שואו. זה אירוע חסידי לציון י"ט בכסלו, היום שבו מייסד חסידות חב"ד יצא מהכלא ברוסיה. היום שבו במובן מסויים התורה שלו יצאה מהכלא, כדי לפרוץ לכל העולם. לכן ביציאה מחכה לכולם "יריד הספרים", עם עשרות אלפי ספרים.

תחשבו על זה: עשרות אלפי אנשים יוצאים מהופעה נלהבים, שמחים, אפילו מזיעים, ובוחרים לתעל את כל זה ל...קניית ספר. הם חוזרים הביתה מהאירוע עם לימוד תורה שילווה אותם מעכשיו. הם אולי העלו גם סטורי שייעלם אחרי 24 שעות, אבל הסטורי, הסיפור הנצחי שלנו, נמצא באולם הספרים הגדול.

מההיכרות שלי עם הפאוור-קאפל שעומד מאחורי המפעל הזה, הרב משה וברכי שילת, ועם הבולדוזר שמאחורי יריד הספרים, הרב יעקב ביבלה מהוצאת "אור החיים", זה בדיוק העניין, זה בדיוק המסר: ההתלהבות בחיים היא חשובה, אבל רגעים של "וואו" לא ישנו וישפרו אותנו לטווח ארוך. מה לעשות, ריבו לא יעשה בשבילנו את העבודה... הוא רק ידליק את הלב.

ועכשיו – אומרים לנו המארגנים של "צמאה" – עכשיו קחו את כל הניצוצות האלה, את כל ההתרגשות החד-פעמית, את החוויה שעברתם, ותורידו את זה לעולם המציאות. תבנו כלים לכל האורות הגבוהים.

תודה לכל מי שטרח מאחורי הקלעים. תודה ל-100 אלף צמאים, על הצימאון המשותף השבוע. שנזכה להמשיך את ההתלהבות גם מחוץ לאולם.

צילום - חיים טויטו

סרן איליי גבריאל אטדגי, סמ"ר נתנאל פסח ורס"ל (מיל׳) הלל דינר נפלו היום בעזה.

"קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ". אלה שלוש המילים שחכמינו מתארים בהן את פרשת השבוע, שבה יוסף הצדיק עובר מחושך לאור, ובעצם כך הם מתארים את כל ההיסטוריה. לכל חושך – יש קץ, יש סוף. תקופות קשות ומאתגרות נגמרות לבסוף. הן לא נמשכות לנצח. האור מנצח.

"קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ", גם בחנוכה. ביום רביעי נדליק נר ראשון. נר קטן ונצחי שמזכיר שגם בחנוכה האור ניצח לבסוף את החושך.

השיעור השבועי על הפרשה מוקדש לזכר שלושת הנופלים, והוא נמצא כאן: https://shorturl.at/lQa6Z

בתפילה לקץ החושך ולאור גדול של נחמה וישועה.

1. מחר - זום לקראת חנוכה, עם איחוד בתי הכנסת בישראל. פתוח לכלל הציבור, מרחבי הארץ והעולם. לכל מי שרוצה להגיע לחנוכה מוכן יותר.

2. אנחנו מחפשים למשדר המיוחד הזה מתפללים מאיזור הצפון והדרום עם סיפור מיוחד, גבאים, רבנים ורבניות, ראשי קהילות שחזרו כעת לבית הכנסת ולקהילה שלהם, ושיהיה מעניין לדבר איתם. על תקומת הצפון והדרום ועל שיבת התפילה לרחבי הארץ. המלצות על מרואיינים שרוצים להתראיין בזום - בהודעה ברשתות החברתיות.

3. לינק להרשמה למשדר - https://bm.sivanrahavmeir.com/hanukkah-2/.
בשורות טובות וחנוכה שמח.

"מצווה זה לא רק מלשון ציווי. מצווה - מלשון צוותא, צוות. עכשיו כשאתה בר מצווה - אתה בצוות של הקדוש ברוך הוא. הוא צריך אותך, צריך כל מצווה שלך. ברוך הבא לצוות שלו".

(הרב של המושב נצר חזני, הרב יחיאל יעיש, בבר מצווה של האחיין היקר שלנו שלמה הימלפרב. מזל טוב. שנהיה כולנו חלק מהצוות)

צילום: אלישע גרוסברג

מהו המשפט הראשון שיוסף אומר למלך פרעה? נזכיר: יוסף נמצא כבר 12 שנים בכלא המצרי, ופתאום מוציאים אותו מהתא וקוראים לו לארמון, לפתור את החלומות של המלך פרעה. היינו מצפים שהוא ינסה להרשים את המלך, ולכן מדהים לראות מה המילים הראשונות שיוצאות לו מהפה:

"בִּלְעָדָי, אֱלוֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה".

כלומר: זה לא אני, זה אלוקים. אני רק צינור. אני כלי, אני שליח. יוסף מפגין את האמונה שלו בפשטות, בכנות, ואז – גם מצליח לפתור בהצלחה את החלומות ונבחר לנהל את כל הכלכלה של מצרים.

זה שילוב חשוב, וזו תפיסת העולם היהודית והמורכבת: יוסף מלמד אותנו להתאמץ, לפעול ולהצליח, אפילו להצטיין. אבל – לזכור תמיד מה המקור של ההצלחה שלנו, מי נתן לנו את הכלים ואת מי אנחנו מייצגים בעולם.

דווקא האיש שאומר "בִּלְעָדָי", הוא האיש שבסוף מלך מצרים לא יכול בלעדיו.

"הם יכולים לקחת לו את החופש, אבל לא את האמונה".
שלי שם טוב, אמא של החטוף עומר: https://did.li/ezhOf

כולנו מכירים את המצבים האלה, של חוסר שקט נפשי. משהו בנפש לא רגוע, ואנחנו לא מוצאים את עצמנו ואת דרכנו בעולם.

הפרשה מתארת את יוסף הצדיק, שנשלח לחפש את אחיו ולא מצא אותם, ולא ידע מה לעשות. בדיוק בנקודה הזו מישהו שם לב אליו, ושאל אותו שאלה משנת-חיים, שנוגעת בדיוק בלב העניין: "מַה תְּבַקֵּשׁ?".

הרבי מקוצק אמר ששתי המילים האלה מופנות אלינו, באשר אנחנו שם: מה תבקש? אתה מרגיש שאתה תועה בדרך, אבוד? אתה שואל מה הדרך שאתה צריך ללכת בה? קודם כל תשאל את עצמך לאן אתה רוצה להגיע. תתבונן רגע בתוכך, אתה יודע להגיד מה אתה באמת רוצה, בעומק? מה מטרת חייך? מה התכלית? מה הכיוון?

יוסף ענה לו תשובה עמוקה: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". זו לא נקודת ציון במפה, זו מטרה לכל החיים. יוסף מבקש את האחים שלו, הוא מבקש אחווה. הוא רוצה שלום, הבנה הדדית, אהבה. מכאן והלאה הכול משתנה: הוא הופך למודל של התמודדות ועלייה, גם במצבים הכי קשים.

השאלה הזאת היא חיונית, גם לכל אחד ואחת באופן פרטי וגם לאומה שלמה: מה תבקש? מה נבקש? כשאנחנו יודעים לברר לעצמנו מה אנחנו רוצים באמת, מה השאיפות שלנו, מה המשמעות שלנו – הדרך הולכת ומתבהרת.

השיעור החדש מוכן. 20 דקות על מוטיבציה וכוח רצון, מפרשת השבוע אל החיים שלנו. לצפייה בשיעור: https://tinyurl.com/3vhwf7yk

שלוש תזכורות חשובות מפרשת השבוע, פרשת תולדות. מתאים גם ליום הראשון של הפסקת האש בצפון:

• מה המטרה שלך בחיים, להרוס לאחרים או לבנות לעצמך? בפרשה מסופר איך הפלישתים כל הזמן סותמים את בארות המים של יצחק ומתנכלים לו. זה מוזר, הרי אלה גם מקורות המים שלהם. אבל האויבים שלנו כל כך רוצים לפגוע בנו, שהם מוכנים לפגוע ולהרוס גם לעצמם. נשמע כל כך מוכר, לצערנו.

• תפילה. יצחק אבינו ורבקה אמנו מתפללים 20 שנה עד שהם זוכים לילדים. התפילה הופכת את המציאות לטובה. הם פועלים ועושים בעולם הזה, אבל גם מתפללים. נוסיף תפילות על תושבי הצפון, על מנהיגינו, על עתידנו.

• הטוב ינצח. מתוך הכאב וההוקרה לכל מי שנפל ונפגע, מתוך ההודיה למי שכעת בשטח, מתוך ההערכה לתושבי הצפון - יש בפרשה תזכורת שאנחנו בצד הטוב והנכון של ההיסטוריה. הצד של אלוקים. ההבטחות הנפלאות שיצחק אבינו שומע בפרשת השבוע הולכות ומתקיימות בדור שלנו, והן עוד יתקיימו במלואן בעזרת השם – בצפון ובכל הארץ. הלוואי שכמה שיותר מהר: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵלה וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

בשורות טובות.

זה החדר במחלקת טיפול נמרץ בשיבא שבו טופל לוחם דובדבן יונה בריף הי”ד, שנפטר הבוקר מפצעיו.

יונה נפצע בקרבות הגבורה בכפר עזה בשמחת תורה. 13 קליעים פגעו בו כשחילץ שם פצועים. הוריו, שעלו לארץ, היו בחו”ל באותו זמן. במשך עשרות שעות הם לא ידעו מה שלומו, והיו כמעט בטוחים שנהרג. יונה שרד, ונלחם.

14 חודשים של טיפולים וניתוחים, של עליות וירידות, ושל הרבה חיוכים של יונה, כמו כאן בתמונה לפני כמה חודשים. ספר האורחים בחדרו הלך והתמלא בטקסטים שכתבו המבקרים הנפעמים.

החדר הזה היה מרחב מוגן. גם מבחינה סטרילית, כי צריך היה לחטא את הידיים וללבוש חלוק לפני שנכנסים לחדר של יונה, אבל גם מבחינה רוחנית, תודעתית.

הייתה שם אווירה אחרת, מנותקת מההמולה התקשורתית והפוליטית. אינספור מבקרים וחברים הגיעו לשם בכל יום, וגם מתנדבים מארגונים שונים, אנשים פרטיים ומשלחות מחו”ל. כולם הביאו לחדר הזה אוכל בכמויות שאי אפשר לאכול, ואהבה בכמויות שקשה להכיל.

זה היה מרחב מוגן, כי במובן מסוים הרגישו שם עדיין את ה-7.10. את הזוועות של אותו היום, שניכרו בגופו הפצוע של יונה, אבל גם את מה שהתבהר אז בעוצמה ואולי קצת נשכח: האחדות שלנו מול האויב ועוז הרוח של גיבורים כמו יונה.

בני המשפחה כמעט לא התראיינו. את האנרגיה השקיעו ביונה ובבריאותו, ובמקביל – בעם ישראל, בבקשה לתפילה. קהילה של אלפים הקיפה אותם והתעדכנה דרך הוואטסאפ, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום, על מצבו. אי אפשר לספור כמה מצוות ומעשים טובים נעשו בעולם לזכותו ובזכותו של יונה בצלאל בן חווה שושנה.

תנחומים לדוד ולחווה שושנה (הייזל) ולכל המשפחה היקרה, לישיבת “לפיד” במודיעין ומכינת “מעלה אפרים” שם למד (המכינה היא חלק ממוסדות “בני דוד” בעלי. יונה הוא הנופל ה-27 מבין הבוגרים), לצוות הרפואי המסור שפשוט העריץ אותו, ולכל אוהביו.

ידיד קרוב של המשפחה אמר לי: יונה נלחם בכפר עזה, נלחם בשיבא, ועכשיו עולה להילחם בשבילנו שם למעלה.

לא תמיד החיים מתנהלים כפי שתכננו. מלחמה היא כמובן אירוע מטלטל, אבל גם פיטורים, פרידה, משבר כלכלי ועוד – יכולים להוציא אותנו מהמקום המוכר לנו, אל עבר עתיד לא ידוע.

זה קורה גם בפרשת השבוע: יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים, שנאלץ פתאום לעזוב את ביתו מפני שאחיו עשיו רודף אחריו ורוצה להרוג אותו. הוא בורח אל חרן, כשהוא עני ובודד.

אבל פרשנינו מסבירים שפרט קטן אחד משנה את העלילה: לפני שיעקב יוצא לדרך, יצחק אביו קורא לו, מברך אותו, ומטיל עליו שליחות: להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא לחרן, תמצא אישה. זמנך הגיע. תקים משפחה, תנהיג, תוביל.

ברגע אחד יעקב אבינו הופך מפליט נמלט – לאדם שבונה את העתיד שלו ושל העם כולו. הוא כבר לא "בורח מ-", אלא "הולך אל".

פרשנינו מזכירים: את ההסתכלות הזו ניתן לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. כאשר אנחנו נותנים תפקיד ושליחות לעצמנו, לאנשים שעובדים איתנו או לבני המשפחה שלנו – הכל נראה אחרת. זה לא מעלים לגמרי את האתגר והקושי, אבל בכל מצב, אפשר לנסות ולשנות את זווית הראייה. למצוא ייעוד.

הצטרפי אלינו הערב:
bit.ly/Jmitchadshot

מסוג האירועים שקשה לתאר את האנרגיה שלהם במילים. אנסה: זכיתי לראיין את דניאל וייס לפני יותר מ-2,000 סטודנטים יהודים בארצות הברית. הוא התחיל בעובדות היבשות, המזעזעות, וסיפר לקהל ששבוע אחרי ה-7.10, הודיעו למשפחה שלו רשמית שהאבא, שמוליק, נרצח בקיבוץ בארי. האימא יהודית נחטפה. כעבור חודש, בדיוק ב"שלושים" של אביו, הודיעו לו שמצאו את הגופה של אימא יהודית בבית ממלוכד בעזה, ליד שיפא.

בחור צעיר שאיבד את שני הוריו, ונתן לדור הצעיר של יהודי אמריקה שיעור. "ההורים שלי קרובים אליי גם עכשיו", הוא התחיל, "אני מרגיש אותם בעצמות. אני אסיר תודה להם. והקשר שלנו לא נפסק. אנחנו במובן מסוים יותר מחוברים וקשורים".

שאלתי אותו על ההתמודדות עם הטראומה, והוא ענה: "נולדתי פעמיים. פעם אחת כשנולדתי לאימא שלי, ובפעם השנייה כשניצלתי בעצמי ב-7.10 בקיבוץ בארי. שמעתי את המחבלים מחוץ לחלון שלי, החזקתי את החלון בידיים, והמוות היה מאוד קרוב. ההצלה שלי – היא אירוע שיש בו גם הרבה חירות. מאז כל רגע בחיים הוא מתנה. כל בוקר אני אומר: 'תודה, אלוקים, שאני נושם'. מאז אני לא יכול להגיד שהחיים רק רעים. החיים הם מתנה גדולה. אני מחפש לעשות דברים קדושים שמברכים את הנשמה שלי ונשמות אחרות. זו הדרך שצריך לחיות לפיה".

ואז הוא דיבר על המוזיקה, על היצירה: "אני נוגע בכאב ודרך הכאב אני יוצר משהו חדש, ניגון. מהדבר הכי מכוער שקרה לי, אני עושה משהו יפה".

סטודנטים שהגיעו מיותר מ-200 קמפוסים לאירוע השנתי של "חב"ד בקמפוס" בניו יורק, הקשיבו בדממה לכל מילה. בסוף הריאיון ביקשתי מדניאל לשיר והוא ביצע את "שיר למעלות". ראיתי אותם מקשיבים לו, מתרגשים, מוחים לפעמים דמעה. הנה קטע קצר.

יהי רצון שגם בדור הצעיר של אמריקה, וגם בדניאל עצמו, יתקיימו המילים העתיקות האלה: "ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

שליח חב"ד באמירויות, צבי קוגן, נעדר. החשד הוא שמדובר באירוע טרור איראני, שהוא נחטף ושיש חשש כבד לחייו. קודם כל תפילות, לשלום צבי בן אטל.

האתגר של שליחי חב"ד היה מאז ומתמיד אתגר רוחני. להיות אור במקומות חשוכים. להיות בית עבור ישראלים ועבור יהודים מכל העולם, גם בתנאים קשים. בשנים האחרונות האתגר הולך והופך גם ביטחוני.

הפעילות המסורה של קוגן וחבריו השליחים באמירויות מסמלת גאווה יהודית, חיבור למסורת ולזהות שלנו, שדווקא הם מביאים לביטחון והערכה הדדית בין שני העמים.

זו המשמעות של הסכמי השלום האלה. בדיוק בזה האויבים שלנו מנסים לפגוע. השם "הסכמי אברהם" הרי מתבסס על אברהם אבינו, אבי האומה, שאמור להשפיע ולחנך ולהביא ברכה לעולם כולו. מי שבצד שלנו - בסופו של דבר מבורך ומצליח. כך קראנו בפרשות השבוע לאחרונה: "וֶהְיֵה בְּרָכָה", "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

זו הדרך שתנצח לבסוף, בעזרת השם. בשורות טובות.

התכנית בגלצ להאזנה: http://bit.ly/4g0L3Ik

מה למדנו מסטודנטים שלוחמים באנטישמיות בקמפוסים,
מדריך מקוצר להתמודדות עם משברים,
ואיזה שיר חסידי נתן כוח לסופרת הפופולארית.

לקום! מייד אחרי הפטירה של שרה אמנו בפרשת השבוע, כתוב כך: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ". אברהם קם. קם מהאבל ומתחיל לפעול בעולם: הוא מנהל משא ומתן על רכישת הקבר של שרה, ואז גם מבקש למצוא כלה ליצחק בנו.

קיבלתי השבוע ברצף כמה הודעות מרגשות ממשפחות שכולות ומשפחות חטופים. אפשר לתת לכולן ביחד את הכותרת – "ויקום". מדהים לראות איך אנשים לא רק קמים, אלא מקימים את החברה הישראלית כולה ביחד איתם. מבקשים להנציח ולעשות טוב בעולם.

הנה הרצף: איתן אוסטר נפל בלבנון בערב ראש השנה. עכשיו התחיל פרויקט תרומת טסיות דם לזכרו, כדי להציל חיים. התורמים מתבקשים לקרוא וללמוד קצת על איתן, ואז לבוא לתרום בבנק הדם. מתניה אלסטר שנפל בצפון אהב את נוף הארץ. משפחתו וחבריו מבקשים להקים כעת מצפה עם פינות ישיבה מול הנוף שמתניה אהב.

הלאה: אמא של קשת קסרוטי, הצעיר הבלונדיני שנרצח בונבה והפך לסמל של המסיבה בעולם כולו, עורכת הערב הכנסת ספר תורה חגיגית לזכרו בשכונת פלורנטין בתל אביב. היא ביקשה מהציבור כולו לבוא לרקוד עם התורה, להמשיך את הריקוד של קשת שנקטע. "בואו בשמחה!", כתבה האם השכולה.

יום ההולדת של החטוף מתן אנגרסט מתקרב, ובשכונה שלו מבקשים לערוך אירוע יום הולדת של חיזוק ואחדות עם הפרשת חלה.

יהונתן דויטש התארס לאמונה בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, ואז נהרג בפיגוע. אביה של אמונה כתב לי: "לזכרו ולכבודו, יצאנו במיזם של כתובות. ניתן להזמין כתובה יפה לחופה, והיא תישלח לזוגות לשימוש בחתונתם". הכתובות המרהיבות מופיעות באתר שהמשפחה הקימה. וגם כאן, אנחנו מתבקשים ללמוד קצת על אישיותו של יהונתן. על חוש ההומור, על ההתמדה, על ההתנדבות.

על הכתובה המעוצבת שיקבלו הזוגות, כתוב משפט שיהונתן אמר: "הָאֵירוּעִים הַכְּבֵדִים הֵם הַחֵלֶק הַקַּל. מָה שֶׁבַּסּוֹף קוֹנֶה אֶרֶץ, קוֹנֶה מְדִינָה, קוֹנֶה עַם – זֶה עוֹד מִשְׁפָּחָה, עוֹד בַּיִת, וְעוֹד מַעֲשִׂים קְטַנִּים שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים. שִׁגְרַת חַיִּים. זֶה מָה שֶׁבַּסּוֹף בּוֹנֶה אֶרֶץ".

לכאורה, זה רצף הודעות מקרי בווטסאפ. אבל בעומק – ויקום. כמה תקומה.

(בתמונה: מתניה אלסטר, איתן אוסטר, יהונתן דויטש, קשת קסרוטי)

היום מציינים 4 שנים לפטירת הרב פרופ' יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה. הנה פסקה אחת שכתב, לתקופות של אתגר:

"דווקא כאשר אנחנו מרגישים בודדים במיוחד, אלוקים עדיין איתנו, עדיין נוסך בנו אומץ לקוות וכוח לחלום.

דוד המלך, משורר התהילים, הוא שנתן לכך את הביטוי הפיוטי העמוק ביותר. שוב ושוב הוא קורא אל ה' כשהוא פגוע, בודד, כאוב, פוחד: "הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹקִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ", "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'".

העזות שבחוויותינו הרוחניות מתרגשות עלינו לא פעם דווקא כשאיננו מצפים להן כלל, כשאנו קרובים יותר מתמיד לייאוש. כי בזמנים האלה מוסרות מפנינו מסכות המגן. אנחנו חשופים מתמיד – ועל כן גם פתוחים מתמיד אל ה', וה' פותח את שעריו בפנינו. "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב".

רבי נחמן מברסלב אומר כי אדם ״צָרִיך לִצְעק לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּקוֹל חָזָק מֵעִמְקֵי הַלֵּב, וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וּפוֹנֶה לְצַעֲקָתוֹ. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמִּזֶּה בְּעַצְמוֹ יִפּל וְיִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּנִיעוֹת״ – אותן קושיות ומניעות שהרחיקו אותו מן היכולת להתפלל.

בשעות מצוקה ואובדן אנו צועקים ממעמקי נשמתנו, ומשהו קורה. לפעמים אנחנו מגלים אותו רק לאחר זמן רב, בהביטנו לאחור. תפילות משפיעות על העולם. איך זה קורה? חידה היא.

אנו מוצאים את אלוקים לא רק במקומות הקדושים או המוכרים, אלא גם באמצע המסע, לבדנו, בלילה. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי". העמוקה מכל החוויות הרוחניות, הבסיס לכל הוא הידיעה שאיננו לבדנו. ה' אוחז בנו בידנו, נותן לנו מקלט, מרים אותנו כשאנו נופלים, סולח לנו כשאנו כושלים, מרפא את פצעי נשמתנו בכוח אהבתו.

יש בחיי רבים מאיתנו, ובוודאי בחיי שלי, זמנים שהשמש מתכסה בהם מאחורי ענן שחור של ייאוש. אדם עשוי לאבד אמונה באנושות, או בעצמו, או גם וגם. בזמנים כאלה, הידיעה שאלוקים מאמין בנו היא ידיעה גואלת.

אנחנו עוסקים לא מעט באמונה שלנו באלוקים, אבל יש בתורה עוד נושא מרכזי וחשוב: אמונתו המתמדת של אלוקים בנו! אלוקים אינו חדל לעולם להאמין בנו, לאהוב אותנו, ולצפות מאיתנו לטוב ביותר".

לזכרו. בשורות טובות.

התחלנו! מוזמנים להצטרף לזום פתוח במלאת 4 שנים לפטירת הרב זקס. 10 כלים מתורתו - לחיינו היום. מלאו את הפרטים כאן ומייד תועברו לשידור: https://lp.vp4.me/1phs

זה מנהג מקסים בעיניי, לחלק מזכרת משמעותית לאורחים בחתונה. אתמול חולקה מזכרת כזו בחתונה של מנחם מנדל פלס ואסתר לידר (ראו תמונה). חוברת נפלאה על הסבא היקר של החתן, הרב טוביה פלס ז"ל, שזכיתי להכיר. אוסף סיפורים מרתק על חייו המופלאים. הנה רק סיפור אחד:

"טוביה היה איש הנהלת החשבונות של התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת. אבל יותר מאשר אהב להתעסק עם חשבוניות, הוא אהב להתעסק עם נשמות. טוביה אהב לסייר בקיבוצים. פעם הגיע לפגישת עבודה עם מזכיר קיבוץ. קבוצת ילדים מהגן ראו אותו בשבילי הקיבוץ, ושני ילדים בני חמש הסתודדו: ׳מי זה?׳ שאל אחד, והצביע על טוביה החסיד. הילד השני ענה: ׳זה ערבי׳. טוביה שמע אותם. הוא חזר למשרד ואמר: הילדים האלה מעולם לא ראו חסיד. כמה חשוב שאסתובב קיבוצים. אני לא בא לבקש צדקה, אני בא לעזור להם, לעבוד עם הקיבוצניקים, להיות ביחד. אז חלק מהשליחות שלי זה פשוט להסתובב כאן בשבילי הקיבוץ כחסיד׳".

אמר ועשה. הוא היה בקשר קרוב עם עשרות קיבוצים. שנים אחר כך, גם יזם את הוצאת חוברת הלימוד השבועית "דבר מלכות".

מזל טוב לזוג הצעיר. יש לכם יסודות גדולים לבניית הבית החדש.

קשת קסרוטי הי"ד הפך לאחד הסמלים של מסיבת הנובה. וכך כותבת אימא שלו, נטליה:

"מה לקיבוצניקית שמוצניקית ולהכנסת ספר תורה? הבן שלי, קשת. קשת התקרב לדת במהלך השנתיים האחרונות של חייו. הוא הניח תפילין, למד בעל פה את התיקון הכללי, השתדל לשמור שבת.

בערב שמחת תורה, 6.10.23, קשת שלי רקד ברחובות פלורנטין, כשהוא אוחז בידו את ספר התורה של בית הכנסת 'בני דוד'. כל מי שראה את קשת בערב ההוא תיאר את האור שקרן ממנו. את האושר העצום.

באותו לילה קשת המשיך למסיבת הנובה, יחד עם שני לוק, אוריון הרננדס וחברים נוספים, מסיבה שממנה הם לא חזרו.

בשנה האחרונה עשיתי דברים שונים עבור קשת. המילה 'הנצחה' קשה לי. מעדיפה את המילה 'הנכחה'.

למרות שאני חילונית קיצונית, מצאתי את עצמי בשנה האחרונה מדליקה נרות שבת, צמה בכיפור בפעם הראשונה בחיי ומעל כל אלו, לקחתי חלק במיזם שנקרא 'מנציחים'.

'מנציחים' הוא מיזם שלוקח ספרי תורה פגומים או פסולים, ואז מתקן ומחדש אותם. נותן להם חיים חדשים. התחברתי למיזם בעיקר מהמקום האקולוגי, האידיאולוגי. לא משליכים – אלא משמישים. לוקחים ספר תורה שעבר חיים שלמים, שיש לו עבר עשיר, ששירת בנאמנות קהילה במשך עשרות שנים - ונותנים לו חיים חדשים במקום חדש. הפרויקט הזה פתוח למשפחות שכולות נוספות שמעוניינות בהנצחה כזו.

הכיסוי לספר התורה מורכב מריבועים של רקמה, שיחד עם קבוצת נשים מרגשת רקמנו בצוותא לזכרו של קשת.

העץ שעליו כרוך הקלף מגיע מעצים שנשרפו בבוקר ה-7.10 ביישובי העוטף.

כמה סמליות, כמה המשכיות. כמה חיים בתוך ולמרות המוות.

ביום חמישי הקרוב ספר התורה יוכנס לאותו בית כנסת בפלורנטין, שקשת רקד בו בערב שמחת תורה. מעולם לא הייתי באירוע הכנסת ספר תורה. מהתכונה הרבה אני מבינה שזה אירוע גדול. ואצל קשת, הכל יותר גדול.

המסע שעברתי מהרגע שבו בחרתי לקחת חלק במיזם הזה ועד לסיומו, קירב אותי עוד יותר לקשת ובמידה מסוימת לשורשים שלי, ליהדות.

בבקשה אלוקים יקר, אם אני כבר ככה, אתה יודע, מתקרבת, תפרגן לנו: שלח את עמי! שחרר את החטופים עכשיו, שמור על החיילים, החזר את כולם לבתים, השכן שלום בתוכנו.

מצורפת ההזמנה לאירוע. בואו בשמחה".

השיעור השבועי החדש, 20 דקות על פרשת "חיי שרה" ועלינו. והפעם: שישה פרשנים מדברים על השידוך הראשון בתורה, ועל זוגיות ואהבה מספר בראשית ועד היום.
לצפייה בשיעור: https://youtu.be/WT_3TT8-7Vw?si=KfCjlvNpG7CGJIRP

"שלום, ברית מילה מיוחדת התקיימה אתמול: קצין שקפץ בשמחת תורה לחלץ את האחים שלו מקיבוץ ניר עוז, הגיע לבית של משפחת קדם מאוחר מידי. עכשיו הוא החליט לקרוא לבנו על שם המשפחה שלא הצליח להציל. מוזמנים להגדיל את התמונה ולקרוא את ההסבר המרגש שלו. אי אפשר לפרסם את שמו המלא, בגלל תפקידו, אבל זה מעבר לסיפור הפרטי. זה חיבור של נשמות.

ביחד עד הניצחון,
ישי גרטלר, עלי".

תוך כדי העדכונים על הפגיעות והנזקים הערב בגוש דן, קיבלתי גם את הסרטון הזה: כ-80 עולים חדשים מצרפת נחתו בישראל. כן, היום. יש השנה זינוק של מאות אחוזים במספר העולים מצרפת. ברוכים הבאים הביתה. בשורות טובות.

מה השאלה שחשוב לי לשאול כל מרואיין? ואיך זה קשור למצב הרוח של כולנו?

(מתוך פרויקט של "טיקטוק ישראל" ומיכל דליות)

התכנית בגלצ להאזנה: https://tinyurl.com/yd6pbnd2
על החשיבות של אירועי חיזוק וניגון,
איך ר' שלמה קרליבך כתב את "עם ישראל חי",
ומה חשוב ללמוד מהניצחון של טראמפ.

3 מסרים מפרשת השבוע (אפשר גם להדפיס לשבת)

1. התנדבות, חסד, הכנסת אורחים. בתחילת פרשת "וירא" מופיע הסיפור על אברהם שיושב בכניסה לאוהל שלו, ביום שרבי, ופשוט מחפש אורחים. כמו שאנשים אחרים צמאים למים, הוא צמא לעזור לאחרים. כששלושה אנשים זרים מתקרבים הוא מזנק ממקומו כדי לארח אותם. אבל זה לא רק מה עושים, זה גם איך. אברהם מלמד אותנו לעשות דברים בהתלהבות, באהבה, בזריזות: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי... וַעֲשִׂי עֻגוֹת... וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם...".

חכמינו מציינים גם שאברהם לא מבטיח לאורחים יותר מדי, אבל בסוף מפנק ודואג לתת להם מעל ומעבר. מכאן הם לומדים את הכלל: "אמור מעט ועשה הרבה". בעידן שבו יש הצפה של מלל, פטפוטי סרק והבטחות מפוצצות, אברהם לא מרבה במילים גדולות, אלא במעשים גדולים.

את הרוח הזאת הוא הוריש לנו. אחד המאפיינים של העם היהודי מאז ומתמיד הוא הדלת הפתוחה של הבית לאורחים, התרומה לצדקה של מעשר (כלומר עשירית) מהרווחים, הגישה הנדיבה כלפי הזולת.

הנה דוגמה אחת מתוך אינסוף: "העוטף עוטף את הצפון". זה שם המיזם שבו תושבי הדרום בעוטף עזה אירחו את תושבי הצפון שתחת אזעקות. שלושה ימים של הפוגה לגוף ולנפש ביישובים שהיום הם שקטים. זה כבר לא בכותרות הראשיות, אבל הסולידריות לא פסקה. הילה מורד מצפת כתבה לי: "אין מילים להודות לאנשים שלא מכירים אותנו, אבל נתנו לנו במתנה את עצמנו בחזרה. באחד הימים אירגנו לנו רכיבה על סוסים. ילדה מצפת הגיעה בנעליים לא מתאימות. ראיתי ילדה ממושב זוהר שחלצה מיד את הנעליים הסגורות שלה ונתנה אותן לאורחת כדי שתוכל לעלות על הסוס".

2. הקשר לארץ ישראל. הפרשה מתארת גם השבוע את המסעות של אברהם ושרה לאורכה ולרוחבה של הארץ המובטחת: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר". ושוב, מעשה אבות סימן לבנים. השבוע פורסמה אחת ההודעות המרגשות ביותר שיצאו לעיתונות.

קהילת ניר עוז שלחה לתקשורת את "הצהרת תקומת קיבוץ ניר עוז". זה לא מובן מאליו. ב־7.10 רצחו המחבלים מעזה 57 מחברי הקיבוץ וחטפו 76 (כרבע מהקיבוץ. כיום נותרו בעזה 29 חטופים). הקיבוץ עבר מסע אכזרי של רצח, ביזה ושריפה, במשך שעות ארוכות. חברי ניר עוז, שנמצאים כעת במגורים זמניים בקריית-גת, ערכו השבוע הצבעה והחליטו שהם רוצים לחזור לקיבוץ החרב ולהקים אותו מחדש. "הניצחון האמיתי והיחידי לצד השבת יקירינו הוא הקמתו של הקיבוץ מחדש – חזק יותר, טוב יותר וגדול יותר".

המכתב מסתיים במשפט מפורסם שתבע מאיר יערי מראשי מפ"ם ב-1945 בפגישה עם פרטיזנים שורדי השואה: "לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב". והם מוסיפים: "נפלס יחד בעוז דרך לחיים, דרך לשגשוג, דרך לתקווה".

הפרשות שעוסקות באברהם מלמדות אותנו שבסופו של דבר העולם כולו יכיר בכך שעם ישראל צריך לחיות בארץ ישראל ולהיות מקור השראה לעולם כולו. השבוע בארצות-הברית מונו לצמרת הממשל הנכנס שורה של אישים בכירים, בהם המיועד לשגריר הבא בישראל מייקל האקבי, שמאמינים בכך בכל ליבם.

3. עקידת יצחק. השנה הסיפור הזה מקבל משמעות מיוחדת, אחרי כל כך הרבה עקידות. אבל המסר הבסיסי של הסיפור ממשיך ומהדהד - אלוקים רק מנסה את אברהם, שאכן מוכן לעקוד את בנו, אבל אז מגיע המסר האלוקי: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה". אלוקים לא חפץ בקורבנות אדם. הוא לא מקדש את המוות, אלא את החיים.

הרב אייל גריינר, ראש ישיבת "נתיב טפחות" במועצה האזורית מרום הגליל, איבד במלחמה את חתנו, יהונתן לובר, ואת בוגר הישיבה אושרי בוצחק. הוא ביקש להציע השנה פרשנות נוספת למילים עקידת יצחק: זוהי עקידת יצחק, כלומר עקידה של הצחוק, של החיוך, של השמחה. "עקידת יצחק מזכירה לנו השנה מאות זוגות עיניים מחייכות", הוא כותב. "מאות פנים מאירות, תמונות של חיוך וחיים". אכן, כל כך הרבה חיוכים וצחוק השאירו אחריהם הנופלים, גם השבוע. צריך למלא גם את החלל הזה.

"בתפילה אומרים: 'ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור'. נתפלל להיזכר ברחמים בזכות עקידת יצחק, בזכות מסירות הנפש".

הכנסת אורחים, הקשר לארץ, קידוש החיים. שבת שלום.

משפחת שילון קמה אתמול מהשבעה על יגאל שילון. על הבמאי והמגיש, על איש הטלוויזיה המוכשר, כתבו רבות. שמעתי בשבעה שני סיפורים מסוג אחר:

לפני שנים, הזמנו לסוכה המשפחתית שלנו את זהבה ויגאל שילון, לערב של דיבורים וניגונים. הם נהנו מאוד, אבל הם גם החליטו לעשות עם זה משהו מעשי. "אמרתי ליגאל שלא יכול להיות שבשכונה שלנו אין אירוע כזה", סיפרה לי השבוע זהבה בשבעה. "דיברתי עם שלושה רבנים מבתי כנסת שונים פה בתל־אביב - בית כנסת ספרדי, בית כנסת אשכנזי ובית כנסת של חב"ד - והודעתי להם שתקום אצלנו ליד הבניין סוכה ענקית של אחדות".

וכך היה. בתמונות אפשר לראות את יגאל זורח, ואיתו יותר ממאה תל־אביבים מצטופפים במסיבת סוכות. וזה לא הסוף. הסוכה הפכה למסורת שנתית. מדי שנה השילונים יזמו אירוע כזה. השנה, יגאל כבר לא הגיע. הוא היה מאושפז. זהבה סיפרה לי שהרב ישראל מאיר לאו דיבר בסוכה על היכולת לקום מכל משבר: "תראו אותי, הוא אמר לקהל, ילד יתום משני הוריו, שלא ידע לכתוב ולקרוא בשום שפה. איפה הייתי אחרי השואה ואיפה אני היום. עם ישראל ייצא מזה".

בנו, הבמאי ירון שילון, הפליג לזיכרונות ישנים יותר. "כשהגיע גל עלייה מרוסיה, ליל הסדר שלנו עבר דירה. לא חגגנו בסלון, עם המשפחה. הלכנו למתנ"ס פה בתל־אביב לחגוג עם מאות עולים חדשים מרוסיה. מה, הם יחגגו לבד?

אמא אמרה בהלוויה שאבא היה בן זוג מאוד מאפשר. היא יזמה, והוא בא אחריה. אני זוכר אותו קורא את ההגדה שנה אחרי שנה עם עולים חדשים. קראו שם ברוסית, בעברית, ורובם בכלל לא ידעו כמה הוא מפורסם פה בישראל".

זו לא הייתה מתיחה. אלה היו החיים האמיתיים. לזכרו של יגאל בן שלמה.

זו תופעה די מדהימה: המצב פשוט גורם ליותר ויותר אנשים לתרום כלייה. לאה צ'סטר כתבה לי כעת:

"תמיד רציתי לתרום כלייה. ה-7.10 גרם לי להבין שאין מה לחכות ופניתי לארגון 'מתנת חיים'. למה? קודם כל, כי טוב גורר טוב. אם נרבה את הטוב בעולם במעשים קטנים, נראה בסוף טוב גדול.

וגם - כי דווקא בתקופה של שכול ואובדן כל כך גדול רציתי להציל חיים. רציתי שהכלייה תגיע להורה צעיר, כדי שלא יהיו עוד יתומים צעירים אחרי השנה המאתגרת הזו, ואכן זכיתי לתרום לאישה צעירה, אם לילדים.

ויש עוד סיבה – כשמדברים על קרע בעם, חשבתי שצריך לצאת מעצמנו ולחבר את עצמנו בלבבות, וגם בכליות... להראות כמה אנחנו מחוברים. תודה אלוקים על הזכות הזו. אתמול תרמתי, היום כתבתי, תוכלי לפרסם?".

לא מעט אנשים חשבו שזו באמת אני, בפרסומת הזו. אז קודם כל, לכל השואלים: זה פייק. לא צולמתי, ובכלל לא ידעתי, וכמובן אבדוק מה אפשר לעשות נגד הפרסום הזה. אבל זה זיוף מוחלט, וה"פרסומת" הזו קופצת לרבים ביוטיוב.

הרי באמצעות AI אפשר לייצר וידאו, גם שלכם, מדברים בכל שפה ומפרסמים משהו שאתם לא מכירים. זו רק דוגמה קטנה. מה נעשה מחר, כשנראה וידאו של פוטין מכריז על מלחמה ולא נדע אם הוא נכון?

הרב משה צבי נריה כתב שהתפתחות טכנולוגית לבדה – לא מרשימה אותו. מה שמרשים אותו זה התפתחות מוסרית שמתרחשת ביחד איתה. כלומר, שיחד עם המהפכות האלה, גם אנחנו נתפתח ונגדל. שהאדם ישלוט בטכנולוגיה ולא להיפך. אחרת זה מסוכן. האנושות תקבל כלים שגדולים עליה. כמו ילד בן 7 שנותנים לו להטיס מטוס.

לכן במקביל להתקדמות הטכנולוגית, הוא כתב, הקרב הוא על שליטה עצמית ומידות טובות. המשימה של העתיד היא לטפח את צלם האלוקים שבאדם.

(את זה לא AI כתב...)

בשבוע שבו קוראים בפרשת השבוע על עקידת יצחק, סיפור על מסירות נפש והקרבה עצמית, התבשרנו על עוד עקידות כואבות.

פרשנינו מסבירים שעקידת יצחק מסתיימת באמירה מהדהדת של אלוקים לאברהם: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה". אלוקים לא רוצה קורבן אדם (גם אם האויבים שלנו טועים עד היום לחשוב שכן, ורוצחים בשם האלוקים). אנחנו חפצי חיים, מקדשים את החיים, נלחמים למען החיים.

הדברים מוקדשים לעילוי נשמת ששת הנופלים, לוחמי גולני: איתי מרקוביץ, שריה אלבוים, דרור חן, ניר גופר, שלו יצחק סגרון ויואב דניאל הי"ד. תנחומים למשפחותיהם, לכל אוהביהם הרבים ולכל עם ישראל.

בתפילת ראש השנה אנחנו מבקשים: "עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". כלומר מבקשים - גם הערב - שאלוקים יזכור לנו את עקידת יצחק, את כל העקידות וכל מסירות הנפש בכל הדורות, ושנזכה לרחמים.

עשיתי קצת גוגל, כדי להבין מי הבכירים החדשים שטראמפ מינה. אנחנו לא חיים מפיהם, ואלה רק מילים בינתיים, ובכל זאת. בעזרת השם, שהמילים יביאו למעשים. הנה כמה דוגמיות בלבד:

* שר החוץ החדש, מרקו רוביו: "אני בעד שישראל תשמיד כל מרכיב של חמאס שהם יכולים. האנשים האלה הם חיות מטורפות שעשו פשעים מחרידים. מי שאשם בכך שחפים מפשע נהרגים זה חמאס. הוא מסתתר מאחורי אזרחים. הוא אחראי לכך ב-100%".

* אליס סטפניק, שגרירת ארה"ב החדשה באו"ם: "הרשות הפלסטינית ממשיכה במדיניות של 'תשלום כדי להרוג'. היא ממלאת את כיסיהם של מחבלים שהורגים ישראלים. זה לא בסדר. אני חברת אמת של העם היהודי, ועומדת לצידכם במתקפה הקשה ביותר שקרתה לכם מאז השואה. לא נשכח, ולא ננוח".

* מייק האקבי, שגריר ארה"ב החדש בישראל: "עזה יכלה להיות אתר נופש נפלא, אבל הם הפכו את חייהם לגיהנום ולקחו כל אגורה שקיבלו כדי לבנות מנהרות. לעומת זאת, התיישבות יהודית היא הגורם שמוביל לשלום אזורי".

* פיט האגסת, שר ההגנה חדש: "אני מעריך את המורשת היהודית והמדינה היהודית, וצריך לשנות את השיח בקמפוסים לטובת ישראל. כשהלכתי לקולג' פגשתי לראשונה בחיי יהודי. אמרתי לו: קראתי עליך בתנ"ך!".

"שלום, כאן משפחת רוזנצוויג. 12 חודשים מאז שבננו איתן דב רוזנצוויג הי"ד נהרג בעת הלחימה בעזה. הבן שלנו, אח שכול בן 9, כתב בימים האחרונים בשיעורי הבית בתורה שלושה משפטים שהם תמצית מה שאנחנו מרגישים כפרט וכעם. הנה הצילום מתוך חוברת העבודה. מצטרפים אליו בברכה לאריכות ימים, לתחיית המתים ולניצחון גדול".

כל היום יש לי פלאשבקים מהערב המדהים אתמול בדימונה. זכיתי לראיין על הבמה את הרבנית רחל בזק, ביום פטירת רחל אימנו. המון מילים נאמרו על הבמה, וגם המון ניגונים ושירים הרימו את הערב (תודה לצביקוש, רינת ויערה), אבל השיא לדעתי היה התפילות והברכות. בסוף הערב הרבנית ביקשה שנשים יד אחת על השנייה ונברך את מי שלידנו. ואז היא הובילה תפילות משותפות, מעומק הלב, על כל כך הרבה דברים.

זה היה ערב שהזכיר לי כמה חשוב, כמו בקטע הווידאו הזה, לראות קודם כל את מי שלידי ואת מה שחסר לו. וכמה חשובה המילה הטובה, הברכה שנאמרת מלב אוהב, התפילה הפשוטה.

תודה למעיין אליסף שכרגיל ממציאה פורמטים חדשים על הבמה, ולרשת המרכזים הקהילתיים של דימונה. תודה למאות נשים שבאו להיות ביחד. על כל מה שאמרנו ושרנו ובכינו וצחקנו בערב הזה - אמן.

סיפור אחד קטן מהארועים האחרונים באמסטרדם, ששלחה לי טייבי קמיסר, שליחת חב״ד בעיר:

"אי אפשר לתאר כמה עזרה הדדית הייתה פה, מאז האלימות הקשה נגד אוהדי מכבי. אבל לכזה אירוע לא ציפיתי: לאחת מנשות הקהילה היהודית היה ביום שישי בבוקר ריאיון עבודה חשוב, שהיא חיכתה לו זמן רב. כמו כולנו, היא התעוררה ביום שישי למבול של הודעות מודאגות, מנסה להבין מה קרה בלילה בעיר. תוך זמן קצר היא החלה לעזור, ויצאה ברכב שלה ללב העיר אמסטרדם כדי להביא אליה משפחה ישראלית שהיא לא מכירה, שתישאר אצלה בבית, עד שימצאו טיסה חדשה.

שעת הריאיון הגיעה, והיא עוד בנסיעה. כשצלצלו מהמשרד לשאול היכן היא, הסבירה שהיא עסוקה בעזרה דחופה לאנשים. ואם תפסידי בגלל זה את העבודה? הם שאלו, והיא השיבה שמבחינתה – היא עושה עכשיו את הדבר הכי חשוב, זה מקרה חירום והאחים שלה בסכנה.

היא ניתקה, אבל זה לא היה הסוף. אחרי כמה שעות שוב הגיע טלפון מאותו משרד. הבוס, הבעלים של המשרד, יהודי שלא כל כך מחובר לקהילה, שמע את הסיפור ופשוט הודיע לה שהיא התקבלה לעבודה. בלי פגישה, בלי ראיון. אם היא כל כך מסורה לבני עמה, הוא אמר, היא צריכה לעבוד אצלנו!".

5 דברים על הפרשה + קישור לשיעור השבועי:

• פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית (אחרי בראשית, נח ולך לך).

• הפרשה מתחילה בסיפור המפורסם שבו אברהם אבינו יושב בכניסה לאוהל שלו ופשוט מחכה לאורחים. אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור: אחרי ברית המילה שלו, למרות חולשתו, הוא יושב בפתח האוהל, ביום חם, וממש מחפש למי אפשר לעזור. כשהוא מוצא אורחים, הוא לא מציע להם רק לחם ומים, אלא טורח ומשקיע באירוח שלהם, באכפתיות רבה.

• אבל לעשות חסד זה לא רק לתת אוכל ושתייה. זה גם ללמד אנשים תורה ואמונה. אברהם אבינו לא רק האכיל את האורחים שלו, אלא גם דאג לחנך אותם, לרומם את החיים שלהם. אם באמת אכפת לך ממישהו, אכפת לך לא רק מהבטן שלו אלא גם מהלב והראש…

• הפרשה מספרת על לידת יצחק, ובכך תלויה ההמשכיות של עם ישראל כולו. הזוג אברהם ושרה, שהחל מהפכה חדשה בעולם, יזכה לבן שימשיך את הסיפור, עד היום.

• אין בפרשה מצוות מעשיות, אבל הסיפורים שמופיעים בה חשובים מאוד: החרבת העיר סדום (אברהם מתפלל על העיר ומנסה להציל אותה), המאבק בין יצחק לישמעאל, עקידת יצחק (עם המסר המהדהד: "אל תשלח ידך אל הנער") ועוד אירועים מכוננים. הסיפורים האלה הם לא רק היסטוריה, הם מלמדים אותנו איך להתנהג היום, ולהיות הממשיכים של אברהם ושרה.

לצפייה בשיעור: https://did.li/uqfOf

הערב – יום פטירת רחל אמנו. הסיפור המקסים הבא מוקדש לעילוי נשמתה:

בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם המנהיג הציוני ד"ר מקס נורדאו נאום שבו שילב שוב ושוב את שלוש המילים הנצחיות של ירמיהו הנביא על רחל אימנו: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'. כאשר נשאל נורדאו איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, הרי זה לא תואם את הרקע החינוכי שלו, הוא ענה כך: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציונותי. ילד יהודי בן שמונה מפולין.

יש לי מרפאת ילדים בפריז. פעם נכנסו למרפאה אישה יהודייה ובנה החולה. אני פותח כרטיס למטופל החדש, אבל הוא בקושי מדבר צרפתית. ואימו מסבירה: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר', בית ספר יהודי.

נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין. מדוע אין הילד לומד בצרפתית? ואני שואל את הילד בזעם: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש – שאני הבנתי מהגרמנית שלי – סיפר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר:

יעקב אבינו, כשהוא על ערש דווי במצרים, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו: 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם'. תקבור אותי במערת המכפלה, הוא מבקש. שם קבורים אברהם, יצחק, שרה, רבקה. שם קברתי גם את לאה. תקבור אותי שם.

ויעקב ממשיך: 'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל... וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'. מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר על קבר רחל? מסביר רש"י – ואת כל זה הילד הקטן מספר – שיעקב אבינו ראה צורך להתנצל בפני יוסף: לא סתם קברתי אותה שם. אלוקים רצה כך. הוא ידע שנבוכדנצר עתיד להוביל לגלות את בניה של רחל, את בניי, בחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ותבכה על בניה. בזכותה היהודים האבודים והגולים ישובו לארץ ישראל. אלוקים יקשיב לה ויענה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'.

לא ידעתי את נפשי, מספר ד"ר מקס נורדאו. הסבתי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, אמרתי לעצמי: מקס, אתה אדם משכיל, עם תארי דוקטור, ואינך יודע מעט מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו הכול חי לנגד עיניו!

אמרתי בליבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר! בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי. כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המילים שהוא אמר לי לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!".

עד כאן. הילד הזה לא הבין בציונות, אבל הוא הניע מהלך גדול בזכות החיבור הפשוט שלו לתורה. מקס נורדאו לא הבין בתורה, אבל סיפור אחד מהתורה שינה כך את חייו. יש דברים שגדולים מאיתנו, ויש תהליכים נצחיים שגדולים מכל ההגדרות האנושיות.

שנזכה לקיום התפילה של רחל במלואה: ושבו בנים לגבולם.

“שלום סיון, שמי אלומה האיתן, אחותו של עמיחי ונינו הי”ד שנפל בקרבות גבורה בכפר עזה בשמחת תורה.

כתבת היום על החשיבות של הברכות והאיחולים שאנחנו מוציאים מהפה בימים אלה. אז הנה חיזוק בנושא:

כשעמיחי נהרג הייתי עדיין רווקה. במהלך השבעה חברה של אמא שלי הגיעה לנחם ואמרה לאמא שלי לפני שיצאה: ‘ניפגש בשמחות’.

הבן של החברה, מאיר, היה גם הוא רווק, אז אמא שלי אמרה לה: ‘ניפגש בחתונה של מאיר ואלומה’. היא התכוונה בחתונה של כל אחד בנפרד, אבל אמא של מאיר שמעה את המשפט, חשבה עליו, ואחרי כמה חודשים כבר עמדנו יחד מתחת לחופה...

הברכה של אמא שלי פשוט גרמה לאמא של מאיר לחשוב על הרעיון. לקראת השלושים היא העלתה את ההצעה בעדינות דרך שכנה שמכירה את שתי המשפחות.

מאיר גם הכיר קצת את עמיחי, מה שעודד אותי להיפגש איתו למרות שזה היה בשלב כל כך טרי של האבל...

אגב, הצעת הנישואים נעשתה במצפה שהוקם על שם עמיחי.

אז תמשיכו לברך ולאחל. בשורות טובות”.

"תכתבי על משהו קטן, מנחם ומחזק בימים אלה" - זו המשימה התקשורתית שקיבלתי. אז הנה התשובה שלי לפרויקט הזה: האיחולים שלנו, הברכות היומיומיות, הם מקור של עוצמה, בלי שנשים לב.

בישראל כל שיחה, כל מפגש אנושי, מסתיימים באיחול קטן: שיהיה יום טוב, שבת שלום, שנה טובה, חג שמח. תמיד עשינו את זה באופן כמעט אוטומטי, על הדרך. אבל בשנה האחרונה – בטח גם אתם שמתם לב – זה על אמת, על מלא. אנחנו מתכוונים לכל מילה שאנחנו אומרים.

זה לא מובן מאליו בעיניי, שאתה יורד ממונית והנהג מאחל, מכל הלב: "שתהיה שנה טובה". שהקופאית במכולת מוסיפה בסוף הקנייה, לכל לקוח מחדש, עם המון כוונה: "שיהיה חג שמח". שאנחנו מסיימים שיחה ואומרים אחד לשני, במלוא המשמעות, "בשורות טובות". ושהצד השני בדרך כלל גם עונה ברגש "אמן!".

אני מוצאת את עצמי מחכה למילים האלה. בלי לשים לב, מדובר על אינסוף רגעים קטנים וקדושים במהלך היום, שהם בעצם תפילה או ברכה. רגעים שחושפים את מנגנון ההפעלה הפנימי שלנו, שמבוסס על אמונה, תקווה ואופטימיות.

גם כשנצא מניחום אבלים, חלילה, נגיד זה לזה "שניפגש בשמחות". ולא מזמן בסוף הרצאה בקהילה יהודית בלונדון ניגשה אליי בריטית מקומית וסיימה את השיחה ב"עם ישראל חי!".

הילה גונן, אחראית החוסן של עיריית שדרות, אמרה לי פעם שהכלל מספר 1 שלה בתחום החוסן הוא: "אברא כדברא". אלה המילים בארמית שהקוסמים אומרים כשהם עושים קסם, והמשמעות היא: אברא כדברא - אברא כמו שאדבר, אני אברא מה שאני מדבר. המילים שלנו בוראות מציאות.

יהיה טוב. עמוק בפנים אנחנו יודעים את זה, וכל הזמן מזכירים זאת לעצמנו, ומבקשים שהטוב כבר יתגשם. אולי זה מתחיל כבר ביציאת מצרים, כי הסיפור הבסיסי שלנו כעם מתחיל בניצחון על החושך. אולי אפשר להסביר זאת בנבואות הנחמה העתיקות של נביאינו שמלוות אותנו אלפי שנים וכיום הולכות ומתגשמות כשאנחנו חוזרים לכאן, הביתה. אפשר כמובן להזכיר איך קמנו בימינו משואה לתקומה. כל זה כבר טבוע בנו בפנים, באופן טבעי.

אתם מוזמנים לשים לב לרגעים האלה, כשאתם בצד המברך או המתברך. לפעמים אפילו "בוקר טוב" במשרד, אחרי חדשות קשות, הוא איחול עמוק שיש בקרבו כל כך הרבה.

אז אברך גם כאן, מעומק הנשמה: חורף טוב. שנה טובה ומתוקה. בשורות טובות. אמן.

בצלאל כרמי, בן 72, נרצח היום בפיגוע בגלילות. אבא שלו, אברהם כרמי, שורד שואה בן 96, הספיד אותו כעת: "זכית לדבר גדול: 26 נכדים מלווים אותך. על אף שהגוי הרשע רצה להשמיד את עם ישראל, אנחנו חיים. תודה!".
(צילום: עציון שוורץ)

ציטוט אחד, מתוך אזכרה אחת ביום הזה, הערב בהר הרצל:

"שנה לנפילתו של אורי. התינוק שלנו רועי בדיוק מתחיל ללכת. אני מסתכלת עליו מנסה לצעוד, נופל וקם, ושוב הולך כמה צעדים ונופל ושוב קם. אני מסתכלת עליו - וחושבת עליי. זה מסר עבורי. זה מסר לכולנו. עלינו ליפול ולקום, להתעקש להמשיך ללכת ולגדול".

(מרים אלמנתו של אורי שני הי"ד שניהל קרבות גבורה בכיסופים בשמחת תורה. בתמונה: מרים ורועי, ואורי הי"ד)

שמחת תורה - הסיפורים שלכם ושלנו על החג המורכב שעבר על העולם היהודי כולו, וגם: להתחיל מבראשית, השבת מתחילים מההתחלה.
בשורות טובות. הנה הלינק להאזנה:https://did.li/OUdOf

בשעות של בשורות קשות, הגיעה ההודעה הזו. שיהיו הדברים לעילוי נשמת הנופלים:

"שלום, אני שירי וידן, מדריכת טיולים מקיבוץ נען. הנה רעיון לכולנו לשבת הקרובה:

לפני שנה שמעתי אותך מדברת על כך שמסיימים לקרוא את כל התורה בשמחת תורה, ומייד מתחיליים לקרוא אותה מההתחלה, מבראשית. זה תפס אותי וחיזק אותי. החלטתי שאני מתחילה, בשמחת תורה. ואז – קרה מה שקרה...

החלטתי להמשיך. בכל הרגעים המטלטלים בשנה הזו, היה לי עוגן. פרשת השבוע. בקריאת הפרשה תמיד חיפשתי רעיון שמדבר אליי. בפרשת 'כי תצא', למשל, לומדים על מצוות השבת אבידה. לכן סיפרתי באותו שבוע לחניכים שלי (מדריכים צעירים ברשות הטבע והגנים) על מצוות השבת אבידה, והוספתי שלא מזמן מצאתי אבידה באוטו שלי, כנראה איזה טרמפיסט השאיר אצלי פנס, ואני לא מצליחה למצוא את הבעלים.

אחת החניכות שאלה: זה פנס שחור גדול? אמרתי לה שכן והיא אמרה: איזה כיף שמצאת אותו, אני מחפשת אותו, הוא שלי!

זכיתי להחזיר לה את האבידה, בשבוע שבו קוראים על כך בתורה, בזכות הקריאה שלי בתורה. ובמובן עמוק יותר, נדמה לי שכולנו צריכים להשיב את האבידה הזו. כולנו איבדנו פנס, ששמו פרשת השבוע, שיכול להאיר לנו את הדרך.

אז תודה, בסיומה של השנה המאתגרת הזו. מזל שהתחלתי. ממליצה. אני מתחילה השבת לקרוא שוב, מבראשית".

ומתוך כל האתגרים והטלטלות, התקוות והרגשות - אנחנו מתחילים השבת את התורה מההתחלה. הנה 5 דברים לקראת שבת:

1. לשבת הקרובה קוראים "שבת בראשית" ובה מתחילים לקרוא את התורה מחדש, מהמילים: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ... זוהי תזכורת: העולם נברא, יש לו תכלית, הכאוס לא שולט בו, והאור ינצח את החושך.

2. פרשת בראשית מתארת את בריאת העולם כולו, ויש בה חגיגיות רבה, אבל היא מתארת גם את החטא הראשון, את הגירוש מגן עדן ואחריו גם את הרצח הראשון. התורה מתארת בכנות את המורכבות ביצירה הזו ששמה אדם, שנברא בצלם אלוקים.

3. בפרשה מופיעה מצווה אחת בלבד: "פרו ורבו". המצווה להביא לעולם ילדים ולהמשיך את האנושות, שהחלה בפרשת בראשית.

4. השבת הזו מכונה גם "שבת מברכים" כי מברכים בה את חודש חשוון, שיחל בשבוע הבא.

5. בתנועת החסידות נהוג לומר ששבת בראשית משפיעה על כל שבתות השנה ועל כל ימות החול בשנה: "כפי שהאדם עומד בשבת בראשית – כך הולך ונמשך כל השנה".

שבת שלום, בשורות טובות.

שיעור לפרשת בראשית: https://bit.ly/4fllul7

הנה שני רגעים עוצמתיים שראיתי בחג:

1. בוקר החג, מלון "רמדה", ירושלים. למעלה מ-100 משורדי מסיבת הנובה הגיעו לחגוג יחד את שמחת תורה עם ארגון "קשר יהודי". על הקירות – התמונות של ההרוגים והחטופים מהיום הזה. חברים קרובים שלהם.

אחד מהם אמר לי בפנים מאירות, כשהוא מחזיק ספר תורה ורוקד איתו: "איפה רקדנו בשנה שעברה, ואיפה אנחנו רוקדים היום...".

ואז הגיעה העלייה לתורה. כל אחד עמד מול ספר התורה הפתוח ובירך. רבים עשו זאת בדמעות. וכשמסיימים את התורה בשמחת תורה מכריזים בעוצמה, כולם ביחד: "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזֵּק". זו הייתה ממש תפילה, הכרזה על בחירה בחיים: מתוך השבר - חזק, חזק ונתחזק.

2. חצי שעה אחר כך, "מאהל הגבורה" של משפחות נופלים בירושלים. תפילה המונית, שבמרכזה בני משפחות שכולות.

אחרי שמסיימים את התורה בשמחת תורה, מתחילים אותה מייד מחדש. וכך נשמעו בחלל האוויר פסוקים שעושים סדר בעולם ובלב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – העולם אינו ג'ונגל מופקר. יש לו תכלית. הכאוס לא יכול לשלוט פה לנצח. וגם אם בהתחלה "הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ", אנחנו מחכים להכרזה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים: יְהִי אוֹר - וַיְהִי אוֹר". מתוך האפלה בוקע אור, בפרשה, והלוואי שגם בחיים.

שנזכה – מתוך כל הקושי – להתחזק, ולהתחיל מבראשית.

(בתמונה: הקפות שניות לניצולי הנובה. צילום: שלומי כהן)

"שלום, אנחנו החברים של רס"ל נריה כהן, חייל מילואים שנהרג לפני 5 חודשים. נריה היה בשמחת תורה הקודם במשלחת בארה"ב וישר חזר לארץ ונלחם בעזה. הוא היה סטודנט לרפואה, מלא חיים וחבר אמיתי. כל שנה היינו חוגגים יחד את שמחת תורה, ובדקות האחרונות של חג סוכות, רגע לפני שהףחג שמחת תורה מתחיל, היה לו חשוב להיפרד מהסוכה ולהתפלל את התפילה המיוחדת המצורפת. נשמח השנה שעוד אנשים ייזכו להיפרד כמו נריה מהסוכה לזכרו. שנזכה שתתקיים התפילה בקרוב, אצל כולנו".

אמן. חג שמח.

"מה אעשה בשמחת תורה?" - התשובה של הרב דורון פרץ לקראת החג שבו נפל בנו.

המשדר המלא לשמחת תורה: https://youtu.be/MWHT42WU6O4

זריחה בנובה. התרגלנו לסרטונים אחרים מהזריחה במתחם הזה. ב-6:29 הבוקר נערכה שם תפילה חגיגית, ליום האחרון של סוכות, אחרי לילה שלם של לימוד תורה וניגוני נשמה. משפחות שכולות ומשפחות חטופים הגיעו לשם, דווקא לשם, כדי לקדש את המקום שאויבינו ניסו לחלל. תודה ל"איילת השחר" ול"פורום תקווה" על התמונות האלה, מהמקום הזה, שנה אחרי. שיתקבלו התפילות.

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו: "לפעמים חזקי ואני שואלים את עצמנו האם אכן שווה כל הטרחה הזו. זה כל כך מפרך ולא פשוט.

הנה התשובה: הבוקר, אי שם בהימלאיה, בכפר שנקרא יאק.
רק תראו את התגובה של ארנון כשפתאום באמצע הטיפוס בהרים מופיע מולו אבריימי השליח הצעיר ומזכיר לו שחג סוכות היום. תראו איך הוא מתרגש כשהוא נוטל את הלולב.

ארבעת המינים שהגיעו מבני ברק לקטמנדו ומשם עד להרים הגבוהים בעולם.

לא היה שווה לטרוח?

איזה עם אנחנו".

התמונה החזקה הזו היא של בית כנסת בבאר שבע, שידליק לפני החג נר זיכרון לכל אחד ואחת מהנופלים. חמישה מבני הקהילה הזו נפלו. יצאתי למסע בין משפחות שכולות, לקראת שמחת תורה, לשאול מה יש להן לומר לכולנו:

1. "אם יש משהו שלמדתי השנה, זה עד כמה הלב היהודי יכול להתרחב", אומר הרב דורון פרץ ששכל בשמחת תורה את בנו דניאל, בקרב הרואי על נחל עוז. "לא סתם יש בלב כמה חדרים".

בשמחת תורה, שנה אחרי, בשעה 9:10 השעה שבה דניאל נפל, הרב פרץ מתכנן להוציא את ספר התורה מארון הקודש בבית הכנסת שלו, ביישוב יד בנימין, עם כל הקהילה סביבו. "עברנו שנה מטלטלת, וגופת בני עדיין לא הובאה לקבורה. אבל עברנו גם שנה מאחדת, מחזקת, של התפכחות והתבהרות מול אויבינו. בשבילי, לחבק את ספר התורה באותה שעה, זה לחבק את מה שדניאל נפל בגללו".

2. זו בדיוק השאלה. מה בכלל חוגגים ביום הזה? השנה הזו מכריחה אותנו ללמוד את החגים באמת. אלה לא רק מסיבות, אחרת אולי באמת אפשר למעט בהן. צריך להעמיק ולהבין את מהות החג. שמחת תורה נחשב ליום הכי שמח ועוצמתי.

השיא שמגיע אחרי כל החגים, כי מסיימים לקרוא בו את התורה כולה, ומיד מתחילים מבראשית. זה סוד ההמשכיות, בסיפור הזה שהוא גדול ואינסופי. זו שמחה על מי שאנחנו, על מה שאנחנו שייכים אליו, על ערכינו. כל זה רק התחזק השנה. בסוף קריאת התורה מכריזים "חזק חזק ונתחזק", ואז, פיזית, מגלגלים את הספר אחורה כדי להתחיל מבראשית. זה באמת מה שאנחנו צריכים עכשיו. להתחזק, ולהתחיל מחדש.

3. סליחה, לא אספיק לכתוב על כל מיזמי ההנצחה המרגשים שייחנכו בשמחת תורה. כל כך הרבה משפחות וקהילות פנו, יזמו, סיפרו. ושוב, יש משפחות שלא יצליחו לצאת בבוקר מהמיטה. הן לא פנו. חשוב להיות שם גם בשבילן.

ננסה להתייחס דווקא לשמות הפחות מוכרים. שמעתם על קובי ואושר שמעיה מבאר שבע? האבא קובי הקפיץ את אושר לבסיס רעים, ושניהם נרצחו בדרך. באותו יום נפל גם השוטר שי-אל קנפו, מאבטח במסיבה ברעים, וגם ג'יאר דוידוב, מפקד משטרת רהט.

הם כולם היו קשורים לאותה קהילה בבאר־שבע, שחונכת בשמחת תורה הזה בית כנסת ששמו "הרוגי מלכות". הרב יהודה צומעי מספר שהמבנה ינציח את כל הנופלים מאז שמחת תורה. כן, את כולם (ראו תמונה). החשיבות היא דווקא מול המשפחות שאין להן מיזם הדסטארט, עמותה ונוכחות תקשורתית, שאולי זו תהיה ההנצחה היחידה על שם יקיריהם.

4. עשרות משפחות הכניסו השנה ספרי תורה לזכר יקיריהן. מירה חג'ג', אמא של התצפיתנית אביב חג'ג' שנפלה בנחל עוז, מספרת שזו הייתה בשבילה סגירת מעגל מנחמת. עכשיו היא מחכה במיוחד לשמחת תורה.

"מוציאים את ספר התורה של אביב מארון הקודש ורוקדים איתו. אין לי מילים לתאר מה זה בשבילנו".

5. בשדרות מתוכננות הקפות שניות גדולות במיוחד. אחד המארגנים הזכיר לי השבוע איך נולד המנהג.

הרב יצחק ידידיה פרנקל עלה מפולין לפני קום המדינה, והיה הרב של שכונת פלורנטין בתל־אביב. בחוץ לארץ, נהוג לחגוג כל חג יומיים. אבל בתש"ג, אוקטובר ,1942 הסתיימו החגים בארץ והרב ידע שבאירופה לא חוגגים. לכן, במוצאי שמחת תורה ביקש מקומץ מתפללים להישאר איתו בבית הכנסת, ואמר: "בפולין כבר אין מברקים. קהילות שלמות מנותקות. איננו יודעים מה עלה בגורל מיליוני אחינו היהודים. בשעה זו בדיוק אמורים לערוך בוורשה, בקרקוב ובערי אירופה הקפות. כיוון שכל ישראל ערבים זה לזה, בואו נרקוד בשבילם. באופן סמלי".

המתפללים נענו והקיפו את הבמה עם ספר התורה, בעוד הרב מקריא: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". כך החלה מסורת ההקפות השניות, בגלל יהודים שאנחנו לא יכולים להיות שם בשבילם, אבל אנחנו רוקדים ומתפללים עבורם. לאורך השנים הוקדשו ההקפות פעמים רבות ליהודי ברית־המועצות, מאחורי מסך הברזל. השנה, את ההקפה הראשונה, יקדישו בשדרות לאחים אחרים, החטופים.

6. ולסיום, שמחת תורה בקיבוץ בארי. זה מצמרר רק לכתוב את המילים האלה. אבל רחל פריקר, האחראית על בית הכנסת של הקיבוץ, נחושה לחגוג: "בשנה שעברה חגגנו בגדול, שירה וריקודים וספרי תורה, עם אנשים שלמחרת כבר לא היו בחיים. אנחנו מקפידים לחזור לבית הכנסת בכל החגים, לזכור את המתים ולהמשיך את החיים. במילה 'בראשית' מופיעה גם המילה 'בארי'. אין כמו שמחת תורה כדי לסמל שאנחנו נקים את בארי מבראשית".

שנזכה להתחיל מבראשית. חזק, חזק ונתחזק. חג שמח.

5 דברים לקראת שמחת תורה + משדר הכנה לחג:

1. מהיום בערב עד מחר - "הושענא רבה". זה היום האחרון של סוכות, ונוהגים להרבות בו בתפילה ולימוד.

2. החג מתחיל מחר, ביום רביעי אחרה"צ ומסתיים ביום חמישי בערב. שמו של החג - שמיני עצרת, היום השמיני מאז תחילת סוכות, והוא נקרא גם שמחת תורה. בסעודות החג כבר נכנסים הביתה בחזרה מהסוכה, יש נוסח מיוחד לקידוש וגם להדלקת הנרות.

3. בשמחת תורה, קוראים בבוקר בבתי הכנסת את הפרשה האחרונה בספר האחרון, דברים (פרשת "וזאת הברכה"). משה רבנו, לפני פטירתו, מברך כל שבט בברכה מיוחדת. ואז מייד מתחילים לקרוא את החלק הראשון מתוך הפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", מבריאת העולם והלאה.

4. בשמחת תורה נהוג לרקוד ולהקיף את בית הכנסת עם ספרי התורה במנהג ה"הקפות" ובמוצאי החג – ההקפות השניות, ברחבי הערים ומחוץ לבתי הכנסת. השמחה היא לא רק על סיום הקריאה בתורה, אלא על כך שמתחילים אותה מייד מחדש. השנה זהו יום הזיכרון הראשון לכ-1,200 נופלים. משפחות רבות מבקשות לשלב את השכול והתקווה, וברחבי העולם היהודי יזכירו, ישירו וינציחו את האסון שהתרחש ביום הזה, לפני שנה.

5. ובשבת הקרובה - מתחילים ללמוד את התורה מההתחלה, מבראשית. רבים מצטרפים בימים אלה לדופק היהודי העולמי הזה, ולומדים – לבד, ביחד, בספר או בכל פורמט דיגיטלי – את פרשת השבוע, מבראשית.

חג שמח ובשורות טובות.

משדר לשמחת תורה:
https://youtu.be/MWHT42WU6O4

אחרי משבר - לא פחות, יותר.

ואחרי ששאלנו איך נחגוג את חנוכה ואת פורים ואת פסח, ואיך נציין את התאריך הלועזי ,7.10 זה מגיע. התאריך העברי. ביום רביעי הקרוב – ערב שמחת תורה תשפ"ה.

עם בואם של ימים טעונים, אני רוצה להזכיר לכולנו מצווה חשובה – מצוות הטאקט. הרגישות האנושית הבסיסית. אל תכריחו אף אחד לשמוח כשהוא בוכה, אל תכריחו אף אחד לבכות כשהוא מצליח לשמוח.

נתקלתי בכך לפני כמה שבועות, בשבת שבה התארחו גם משפחות חטופים. בצהרי אותו יום, בסוף הסעודה, כמה צעירים קמו לרקוד בהתלהבות, במעגלים. "כל העולם כולו גשר צר מאוד", "עושה שלום במרומיו". אישית, הרגשתי שזה אולי לא מתאים. הבטתי בסיגלית כהן, שבנה אליה נחטף מהמיגונית המפורסמת. הבטתי במירב ברגר, אמא של התצפיתנית החטופה אגם. חשבתי שהן בטח ייצאו.

בתוך שניות קיבלתי שיעור גדול: כמה צעירות סחפו את סיגלית ואת מירב למעגל, והן נענו בהתלהבות. "עם ישראל חי", "מי שמאמין לא מפחד", כל הפלייליסט שחשבתי שדוקר ופוצע את ליבן הפך למשהו שמחזק ונותן כוח ותקווה.

לכן, בבואנו בשעריו של חג ששמו "שמחת תורה", שהוא גם האזכרה הגדולה בתולדות המדינה, קודם כל נדע שאנחנו לא יודעים. מה שמחזק אחד, אולי מחליש אחר. בעיניי, העולם היהודי צריך להפוך למרחב מוגן לכל סוגי הרגשות.

איך משלבים עצב ושמחה? בשורות קשות ותקווה? זו ה-שאלה בתקופה הזו. רועי בן טולילה הוא נכה צה"ל, ספורטאי ויזם, והוא כתב רעיון פשוט ועוצמתי:

למה מדוע כתוב בתורה על חג הסוכות "ושמחת בחגך" ולא "שמחת בחגך"? למה מופיעה כאן ו׳ החיבור?

אולי היא רומזת לנו שהשמחה היא שכבה. היא קומה נוספת שנבנית על גבי המציאות. אנחנו לא מתעלמים מהמצב ומהאתגרים. השמחה יושבת על המציאות הזו, שיש בה גם עצב.

באופן הניסוח של הפסוק, התורה בעצם רומזת לנו שכאשר יהיו קשיים, עלינו להכיר בהם, ומתוכם עלינו לבחור להכריז: ושמחת בחגך!

יהי רצון שנמצא כולנו את ו' החיבור.

(בתמונה: רועי בן טולילה בהכנסת ספר תורה לזכר יוסי הרשקוביץ הי"ד)

את התמונה הזו צילמתי אתמול בלילה, לקראת חצות. זה התור הארוך מחוץ לאחת המסעדות בשדרות ממילא, בדרך לכותל המערבי. רוב מי שעומד בתור הזה - הם יהודים דוברי אנגלית, תיירים. נדמה לי שהם לא התלוננו אלא אפילו נהנו והתרגשו לעמוד ככה.

למה? כי להגיע לישראל כעת, בחודש תשרי, זו בחירה. זו אמירה. הרי הם יכלו גם לטוס למיאמי. אבל הם באו לחגוג כאן את החגים ולתת גם לילדיהם את החוויה החינוכית הזו.

אלה הם ימים שבהם האחים והאחיות שלנו מהתפוצות פשוט ממלאים את הארץ. כן, בזמן מלחמה. רואים ושומעים אותם בתל אביב, בנתניה, וכמובן בירושלים. זה לא מובן מאליו. אז ברוכים הבאים הביתה. אתם מוזמנים להישאר כמה שיותר. ההגעה שלכם היא הרבה יותר משופינג ומלונות. זו ממש תזכורת לכולנו למצווה שקוראים לה עלייה לרגל. הרי בזמן בית המקדש היו עולים כך לירושלים בזמן חג הסוכות. הלב והרגליים פשוט משכו את כולנו אל הקדושה הזו. כולנו עוד נזכה בעזרת השם שמיליונים יבואו לירושלים ככה, בנסיבות הרבה יותר שמחות.

ובינתיים - חג שמח. תיהנו מקדושת ארץ ישראל. ואחרי כל התור הארוך, גם בתיאבון (:

האם אנחנו מאמינים בתיקון? היום לפני 214 שנים נפטר רבי נחמן מברסלב. כך מסביר ר' שלמה קרליבך את אחד המשפטים המפורסמים ביותר של רבי נחמן, משפט שקשור מאוד לתקופה הנוכחית:

"רבי נחמן מברסלב אומר: 'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן'. אומרים שמספיק שוטה אחד או גפרור אחד כדי לשרוף יער שלם, כלומר שכוח הקלקול הוא מהיר, חזק וגדול. מילה אחת או מעשה אחד לא נכונים, עלולים להרוס עמל ויגיעה של שנים רבות.

אבל החידוש של רבי נחמן הוא להאמין שבאמצעות מילה אחת טובה, מעשה קטן, או אפילו מחשבה – אפשר לבנות ולהקים עולם ומלואו. לכן רבי נחמן משתמש במילה 'תאמין'.

אם אדם יגיד לחברו: 'תאמין לי, הלכתי לבית הכנסת והוא בדיוק באותו המקום שבו הוא היה אתמול' – זה יישמע מצחיק. בדברים פשוטים ומובנים לא צריך אמונה. כדי להאמין שיש קלקול לא צריך להיות 'בעל אמונה' גדול, זהו הטבע האנושי. אבל כדי לראות שקיים בעולם הכוח המתקן, הבונה – לשם כך צריך להאמין, וזוהי העבודה שלנו. להאמין במה שהשכל לא תופס בקלות: שכוח התיקון לא רק אפשרי אלא גדול ומשמעותי יותר".

האם אנחנו מאמינים?

שנזכה להאמין שאפשר לתקן, וגם שנתקן, בפועל.

לזכרו.

5 תזכורות לפני השבת שלפנינו

1. השבת הקרובה היא שבת חול המועד סוכות. התפילות, הקידוש וברכת המזון - כולם כוללים גם את התוספות המיוחדות לשבת, וגם את התוספות המיוחדות לחג הסוכות.
2. שימו לב: בשבת הזו לא קוראים בבתי הכנסת בשבת בבוקר את פרשת השבוע, אלא קוראים קריאה מיוחדת בתורה שבה גם חג סוכות מוזכר.
3. יש נוהגים לקרוא בשבת הזו את מגילת קהלת שכתב שלמה המלך, המלאה בדברי חכמה ומשלים על חיינו ועל העולם הזה.
4. גם בשבת אוכלים ונמצאים בסוכה, אבל לא מקיימים את המצווה של נטילת ארבעת המינים. בכל יום אחד האושפיזין משפיע את השפע המיוחד שלו בסוכה. הלילה - האורח הוא יעקב אבינו.
5. אחרי שבת - ממשיכים הימים של חול המועד סוכות, עד חג שמחת תורה שיחל ביום רביעי בערב.

שבת שלום, חג שמח, בשורות טובות.

לצפייה בשיעור (משנת תשפ"ד): https://bit.ly/3Ud6OMG

אבידן בית יעקב הוא אבא של סרן רועי בית יעקב הי"ד שנפל בעזה. כך הוא כותב על חג סוכות שבפתח:

"אנשים שואלים אותנו מה שלומנו בחג. הנה תשובתי: חג סוכות הוא החג שבו נאמר הציווי: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. אנחנו נשמח. תודיעו את זה למחליף של המחליף של נסראללה, אם יש כזה. ולסינוואר, ולכל אויבינו, ולכל 'ידידינו' בעולם. עם ישראל שמח. עם ישראל ישמח.

המלחמה הזו פרצה ב'שמחת תורה'. זו מלחמה על השמחה.

בלוח השנה העברי, לעולם לא נוכל לקבוע בתאריך שבו פרצה המלחמה יום אבל או צער, כי זה תמיד יהיה יום חג. הזיכרון שלנו יהיה גם לשמוח. ההנצחה שלנו תהיה גם שמחה.

השמחה שלנו אינה הוללות. השמחה שלנו היא שמחה שאינה מתעלמת מהקושי ומהכאב שסובבים אותה. השמחה שלנו היא שמחה של עם שיודע שתפקידו להביא את המוסר לעולם. על זה אנחנו נלחמים – להגדיל את הטוב בעולם, למגר את הרוע בעולם.

השמחה שלנו מביטה לעתיד. היא יודעת שאנחנו בדרך, היא יודעת שעכשיו חסר, היא יודעת שבסוף ננצח ונביא את הטוב, והשמחה תהיה שלמה.

חג שמח".

(בתמונה: רועי בית יעקב הי"ד)

"שלום סיון, זה ערב קשה. נזכרתי עכשיו במנהג יפה של עדות המזרח: ביום שאחרי יום כיפור, בתפילת שחרית, אנחנו מוסיפים עוד מזמור תהילים - ואומרים את פרק פ"ה. הבוקר כשאמרנו אותו, המילים היו כל כך מרגשות. ממש התפללתי שכל הדברים הטובים האלה יתרחשו אצלנו בקרוב:

כולם ישובו, כל החטאים ייעלמו, נרגיש חסד אלוקי, נשכון פה בכבוד, וכל העולם שאנחנו נלחמים בצביעות וברשע שיש בו - יהיה מלא אמת, צדק וטוב.

אחרי הבשורות הערב, אני מציע לפרסם את פרק פ"ה, וכל מי שירצה יוכל לומר אותו ולשתף עם אחרים. בשורות טובות".

צודק. הנה.