יוצא בשעה הזו ממחלקת השיקום בשיבא תל השומר. לא נוהג לכתוב על הביקורים כאן, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.
ישבתי לשיחה עם דן אמיר, או כמו שהוא מכנה את עצמו: ״הקטוע הכי זקן במלחמה״. דני הוא בכלל מנהל סניף בנק, נשוי ואב לשניים מנס ציונה. אבל הוא החליט בגיל 55 להתנדב למילואים כלוחם ניוד בחטיבה 8, והוא איבד את רגלו בלבנון מפגיעה ישירה של רקטה בתוך הכפר הלבנוני חולא. הוא ראה חמישה מחבריו נהרגים לו מול העיניים.
אחרי השיחה עם דני ביקשתי ממנו לצטט כמה דברים בשמו מהשיחה איתו. הרגשתי שאי אפשר שהדברים שהוא אמר יישארו רק בחצר של השיקום ביני לבינו, ושחייבים להשמיע אותם החוצה.
אז הנה, בשעת לילה כזו, כמה דברים שחשוב שתקראו, היישר ממחלקת השיקום של שיבא:
״פה בשיקום, אם מישהו מתחיל לדבר על פוליטיקה - כולם קמים והולכים. בסופו של דבר, יש לנו שני דברים שאנחנו רוצים: לצאת מפה, ולחזור לחיים הרגילים. וכשזה יקרה, אנחנו רוצים לדעת שלהקרבה שלנו ושל האחרים היה טעם. ולכן הניצחון בשדה הקרב הוא לא ניצחון מוחלט, עד שלא נביא את החטופים ועד שלא תהיה אחדות. החוסר באחדות בעם היה נקודת חולשה שזיהו האויבים שלנו.
אני מאמין שברגע שאנחנו נשפוט אנשים עפ״י המעשים שלהם ולא המראה שלהם, תהיה אחדות גדולה בעם הזה, ונדע להבדיל בין רע לטוב. לשפוט אנשים עפ״י המראה ולקטלג אותם למחנות, זה מעשה שצריך להיעלם מהתרבות שלנו. להשתמטות יש פנים רבות, לא צריך לייחס אותה רק לחרדים. יש גם חילונים שמשתמטים.
אחדות בעם הזה חשובה לא פחות מניצחון בקרב, אולי אפילו יותר. כשאנחנו יצאנו לקרב, לא ידענו להבדיל בין אחד לשני. היינו אחד מנס ציונה, אחד מהשומרון, אחד מכפר חב״ד ואחד מהקריות. לא ידענו למי כל אחד מצביע וזה גם לא עניין אותנו. היינו מוכנים, ועדיין מוכנים, למות אחד בשביל השני. וכמו שהיינו מוכנים להקריב את חיינו בקרב, אנחנו צריכים גם לדעת לחיות אחד לצד השני״.
ד״ש ממחלקת השיקום בשיבא, או כמו שדני אומר: ״כל מה שאמרתי לך, זה הסיפור על רגל אחת״.
ישבתי לשיחה עם דן אמיר, או כמו שהוא מכנה את עצמו: ״הקטוע הכי זקן במלחמה״. דני הוא בכלל מנהל סניף בנק, נשוי ואב לשניים מנס ציונה. אבל הוא החליט בגיל 55 להתנדב למילואים כלוחם ניוד בחטיבה 8, והוא איבד את רגלו בלבנון מפגיעה ישירה של רקטה בתוך הכפר הלבנוני חולא. הוא ראה חמישה מחבריו נהרגים לו מול העיניים.
אחרי השיחה עם דני ביקשתי ממנו לצטט כמה דברים בשמו מהשיחה איתו. הרגשתי שאי אפשר שהדברים שהוא אמר יישארו רק בחצר של השיקום ביני לבינו, ושחייבים להשמיע אותם החוצה.
אז הנה, בשעת לילה כזו, כמה דברים שחשוב שתקראו, היישר ממחלקת השיקום של שיבא:
״פה בשיקום, אם מישהו מתחיל לדבר על פוליטיקה - כולם קמים והולכים. בסופו של דבר, יש לנו שני דברים שאנחנו רוצים: לצאת מפה, ולחזור לחיים הרגילים. וכשזה יקרה, אנחנו רוצים לדעת שלהקרבה שלנו ושל האחרים היה טעם. ולכן הניצחון בשדה הקרב הוא לא ניצחון מוחלט, עד שלא נביא את החטופים ועד שלא תהיה אחדות. החוסר באחדות בעם היה נקודת חולשה שזיהו האויבים שלנו.
אני מאמין שברגע שאנחנו נשפוט אנשים עפ״י המעשים שלהם ולא המראה שלהם, תהיה אחדות גדולה בעם הזה, ונדע להבדיל בין רע לטוב. לשפוט אנשים עפ״י המראה ולקטלג אותם למחנות, זה מעשה שצריך להיעלם מהתרבות שלנו. להשתמטות יש פנים רבות, לא צריך לייחס אותה רק לחרדים. יש גם חילונים שמשתמטים.
אחדות בעם הזה חשובה לא פחות מניצחון בקרב, אולי אפילו יותר. כשאנחנו יצאנו לקרב, לא ידענו להבדיל בין אחד לשני. היינו אחד מנס ציונה, אחד מהשומרון, אחד מכפר חב״ד ואחד מהקריות. לא ידענו למי כל אחד מצביע וזה גם לא עניין אותנו. היינו מוכנים, ועדיין מוכנים, למות אחד בשביל השני. וכמו שהיינו מוכנים להקריב את חיינו בקרב, אנחנו צריכים גם לדעת לחיות אחד לצד השני״.
ד״ש ממחלקת השיקום בשיבא, או כמו שדני אומר: ״כל מה שאמרתי לך, זה הסיפור על רגל אחת״.
