לפני עסקת החטופים הראשונה, התחיל המבצע בבית חולים שיפא. בקבינט המלחמה התקיים דיון רציני לגבי דחייה של המשא ומתן על השבת החטופים. חברי גדי איזנקוט ואני אמרנו לכל המשתתפים שממילא עד שנסכם אותו המבצע בשיפא יסתיים ושאסור בשום פנים ואופן להחמיץ את ההזדמנות להחזיר הביתה את הנשים והילדים. שאם אפשר להביא הסכם עכשיו – אז אסור לחכות – גם כי משהו יכול להשתבש, אבל גם כי כולנו ידענו מה מצב החטופים ובאיזו סכנה הם.
אחרי הדיון הזה משלחת הייתה אמורה לצאת לקידום המשא ומתן וראש הממשלה עיכב אותה. ברגע שנודע לי על כך התקשרתי אליו ואמרתי לו: ראש הממשלה, אתה מכיר את המודיעין, אתה יודע מה הם עוברים שם ובאיזו סכנת חיים הם - תוציא את המשלחת ובוא נסגור את העסקה. בסופו של יום המשלחת יצאה, ההסדר נחתם כעבור מספר ימים, ומתווה החטופים הראשון יצא לדרך.
ידענו כבר אז שחלק מהחטופים חיים בתת תנאים, במנהרות, ללא מזון והיגיינה. ידענו שמתעללים בהם פיזית ונפשית. ידענו עוד דברים שלא אעלה על הכתב.
ידענו ואמרנו – שהשבת החטופים היא מטרה בקדימות על יתר מטרות המלחמה, כי אין להם זמן.
מעל 30 חטופים מתו בשבי – נרצחו בידי חמאס, נהרגו בשוגג מהפצצות או מתו בנסיבות אחרות.
אנחנו ידענו אז, ואנחנו יודעים היום.
מי שאומר אחרת – עיוור או משקר.